אני שונאת את המילה הזאת.
כל פעם שמזכירים אותה, תחושה נוראית מתחת לעור.
כל פעם שאומרים אותה, מפחדת שזה נכון.
המילה הזאת שגורמת למתים להתהפך, בקברים העתיקים, הקברים שכבר
מזמן לא זוכרים...
המתים, הם מרגישים אותה, את המילה, את התחושה...
אבל, הרי אני לא מתה, אז למה אני מרגישה אותה?! למה אני מפחדת
מעצם הקיום שלה?!
השקט, הוא ארוך מידי, או אולי זה הרעש שלא נגמר?!
רעש הצעקה, צעקת האימה, שאני כבר לא שומעת, שאני כבר לא יודעת,
לא מבחינה בעוצמתה, הרי שם היא תמיד הייתה...
ואולי אני מתחת לאדמה אחרי הכל?! חמישה מטרים של עפר מפרידים
ביני לבין העולם שמעל?!
או אולי כבר יותר?! והרבה שכבות נערמו מעליי?! שכבות של אנשים,
או יותר נכון גופות, שמרגישות, את התחושה, את ההרגשה, את
הכעס...
שומעות את הצעקה, צעקת האימה, וכמוני לא מבחינות בעוצמתה...
ולי לא אכפת, ולי כבר נמאס, כי אני פה לבד!