אני עומדת בחדר המקלחת הקטן במלון ומביטה על עצמי במראה. פניי
חלקים ממועקה, מכאב ומדמעות. אני מסתכלת על עצמי מתפשטת,
מורידה את שמלת הנקודות הכחולה, החזייה, התחתונים בגזרות
מיושנות.
לא מזמן, בעצם לפני פחות משבוע, חגגתי יום הולדת. יום הולדת
עגול ויפה. כולם עשו לי מסיבה, בירכו אותי, הביאו לי עוגה (דלת
קלוריות, שומן וללא סוכר) ואפילו צילמו אותי למזכרת.
הרגשתי כל כך אהובה ולרגע גם אגואיסטית לגבי מה שאני הולכת
לעשות.
אני נושפת אוויר שהיה כלוא בריאותיי ומביטה בעצמי.
אני שונאת איך שאני נראית עכשיו. בכלל בשנים האחרונות אני
שונאת את עצמי ואת השינויים שחלים בי לאט לאט אבל בטוח.
המשמנים נשפכים, העיניים כבר לא מה שהיו פעם, אני מוזנחת,
מקומטת, נפולה. זה לא הגוף שהיה לי בגיל 20, לא הבריאות  ולא
החיים.

80 שנה מלאו לי לא מזמן ואני עוד זוכרת את הבטחתי לפני מעט
פחות משישים שנה לגבי היום.

תור הזהב שלי חלף מזמן, ככה זה אצל נשים. את צעירה, את יפה -
מסתכלים עלייך. את מבוגרת ואת זקנה - גורנישט.

פעם הייתי עושה פרובוקציות, הרגשתי מלכת העולם. הייתי צעירה,
יכולתי לעשות כל מה שעלה בדעתי.
היום אני שבר כלי שלא שווה אגורה שחוקה. כל מה שיש לי בחיים זה
שני ילדים, חמישה נכדים ונינה מתוקה. בעלי השני מת לא מזמן ואת
הראשון כבר לא ראיתי 20 שנה מאז חתונת הנכד הבכור שלי.
היום אני מרגישה שמרנית וזקנה כמו שלעולם לא חשבתי שאוכל.

אני מכניסה את הלפטופ שלי, האהוב שלי לשקע כפול באמבטיה ובשקע
השני מייבש שיער.
אני כותבת את כל מה שאני מרגישה. אני גולשת באינטרנט כבר שנים
על גבי שנים, מפרסמת מיצירותיי מגיל עלומיי. אבל היום לא
מתייחסים אלייי יותר, אני מרגישה שאני יוצרת בשביל ספריית
הדיסקים בבית.

אין מה לעשות, בשביל שייתייחסו אליך, אתה צריך לעשות קרקס
מעופף.
אתה צריך לעשות הכל כדי שיתייחסו אליך.

אני מדליקה את עינית המצלמה הקטנה בלפ טופ כדי שתצלם אותי
ומקלידה את כל מחשבותיי ורגשותיי.
אני מתקלחת במים השורפים, מחטאת את עצמי, מתנקה  מכל הסבל,
מהטומאה, מהריקנות. משפשפת חזק ומוציאה את כל הלכלוך החוצה, כי
ככה רואים אותי - אישה מלוכלכת וטמאה.

אנשים שנאו אותי ותמיד ישנאו אותי בגלל ההצלחה והכישרון שלי,
בגלל שאני שונה מהם ואנשים לא מסוגלים לקבל את מה ששונה ומה
שמתיימר להוביל, לא ללכת בתלם, בעדר. הייתי צריכה להיות כמו
מרלין מונרו ולמות צעירה בשיא הצלחתי כדי שאהיה אגדה חיה.
הם רצו שאני אמות, הם השתוקקו לכך.
אז עכשו הם יקבלו את מה שהם רוצים, אבל בהבדל אחד: אני בוחרת
ואני מחליטה מתי ואיך ולא בגלל שהם כל כך רוצים.

המצלמה מצלמת אותי ומפיצה לרשת.
אישה בת 80 במערומיה המזוויעים, מתקלחת ומפעילה את הפן. אני
זורקת אותו למים ומחכה למוות בברכה, כשהמחשבה האחרונה שלי היא
כמה מעריכים חדשים אקבל וכמה כניסות יהיו לי ועל כל אותם
ליצנים צבועים בבמה שיבואו להלוויה שלי לבכות עליי.

אז הנה אוכלי נבלות,
אנשים ריקניים ושטחיים, בורים ועמי הארץ,
אנשים שרואים רק את מה שהם רוצים ולא מה שיש באמת,
נצים מרושעים המחפשים דם ורודפי טינופת,
תמשיכו לקלל אותי על הפרובוקציות
שאותן אתם מחפשים בעצמכם,
תמשיכו להיות צבועים
ולהאשים אותי.

כי זה מה שצריך כדי להיות מפורסם בבמה
לא מוכשר, כי אם פולטיקאי...




תודה לפלגמט האפל:  http://stage.co.il/Authors/26956 על
שנתקלתי ביצירותיו בביטוי: "קרקס מעופף" ומאז הפך מטבע לשון
שגור בפי...