חושן קורל / אבדה |
חולות מדבר עצמו עיניה
דממה וישימון מלאוה
גוססת היא מבין צללים
שדים צורחים בתוך אוזניה
אבדה לה נפש
פעם -
נכספת, מבקשת אור
עכשיו רובצת בתחתית
כמו פרפר אשר תלשו כנפיו
צועקת, זועקת
שתיקות, אוזניים מחרישות.
אך לא נוטר קהל לכאבה
אני, נפשי, לעולם אבדה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|