חופה של ערפל וחושך עוטה מעל נפשי
חולות מדבר עצמו עיניה
דממה וישימון מלאוה
גוססת היא מבין צללים
שדים צורחים בתוך אוזניה
אבדה לה נפש
פעם -
נכספת, מבקשת אור
עכשיו רובצת בתחתית
כמו פרפר אשר תלשו כנפיו
צועקת, זועקת
שתיקות, אוזניים מחרישות.
אך לא נוטר קהל לכאבה
אני, נפשי, לעולם אבדה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.