זה מרגיש ממש רע! כל מיני זכרונות צפים לראש ומתערבבים בלי סדר
כרונולוגי או כל סדר בכלל. ואני חושב לרגע גם על ההתחלה....
אני זוכר איך זה התחיל, היה טוב. האהבה היתה מה שהניע אותי.
אהבתי אותם, כל אחד ואחד מהם. עכשיו אני רק מנסה להבין מה
השתבש. איך זה שנעלמתי להם מהעין? איך זה שאף אחד לא הבחין
שדברים אצלי לא בסדר? למה אף אחד לא תפס אותי לפני שנפלתי, או
עזר לי לקום כשהייתי למטה? למה אף אחד לא היה שם?
זה ממש כאב לגלות את האופי האמיתי של אנשים שחשבת שיהיו שם
בשבילך. כל אירוע שולי ביותר מזכיר לך אותם, מזכיר לך דברים
שהיו לך איתם. אתה מתחיל לחשוב על איך יכל להיות אם היית נשאר
שם... וזה באמת כואב! פתאום כל השירים מדברים עליי וכל דבר
פוגע בי הרבה יותר. אני גם זוכר איך חודשיים בערך הייתי בוכה
כל ערב. וכל דבר היה מזכיר לי וכל דבר היה גורם לי לחשוב.
והחיוך נעלם והוא חזר לא אותו דבר. כי משהו ממני נשאר שם...
מאז אני כזה דפוק...