לא הספקתי לקנות את הנעליים הצהובות האלו שראיתי בחנות ועכשיו
שאני כבר פה הדבר היחיד שמטריד אותי זה הזעזוע הקטן הזה אחרי
שכפות הרגליים נוחתות על הקרקע, אותו דיגדוג מציק שעוטף את
הרגל למספר שניות ומענה אותה בכאבים דוקרניים ומייסרים, כאילו
גמד קטן אשר אוחז בסכין קטנטנה סובב סביב הבהונות והעקב ונועץ
אותה בחוזקה.
טוב הגיעה העת, אני עוצם את עיניי ומתקרב אל הסף, אך נמשך באי
רצון לאחור ונזכר שוב בזעזוע המחריד הזה שאני יודע ובטוח שאם
הייתי רוכש לעצמי את אותן זוג נעליים הייתי מונע מעצמי. אני
דוחף את עצמי חזרה אל הקצה ונהנה ממספר הרגעים שבהם עוד ניתנת
לי היכולת להריח את הריח ה טוב שבישמתי בו את עצמי, תמיד פחדתי
שידבק בי ריח של נבלות.
אני די מאוכזב כי אומנם הרוח נעימה על הפנים אבל לצערי לא נגלו
מול עיניי תמונות מכל חיי ועדיין הפחד מתחושת הזעזוע הידהד
בתוכי ולא נתן לי להנות מאותם מספר רגעים שבהם למדתי לעוף. כמה
שהייתי רוצה עכשיו את אותו זוג נעליים צהובות.