חמש אהבות היו לי, חמש אהבות אמיתיות שאני עדיין לא מאמין שהיה
לי מספיק מזל בשביל לזכות בכל כך הרבה אהבה.
חמש מדהימות, חמש זוגות עיניים שאני תמיד אדמיין מסתכלות עלי
וחמישה חיוכים מאושרים של שפתיים מושלמות.
הדר, האהבה הראשונה שלי, הכי חזקה שלי. את הדר אין לי הרבה
מילים בשביל לתאר, מדהימה היא היתה. תמיד הבינה אותי, תמיד
ידעה מה להגיד ומתי לא להגיד כלום, תמיד היתה פה בשבילי בכל
מצב ובכל זמן, אהבה מושלמת שכל יום בלעדיה היה מיותר, אהבה
כזאת שנתנה לי משמעות לחיים. כשאני מתאר את הדר אני מרגיש
כאילו אני כותב סיפור אגדה כי פשוט אי אפשר לתאר אותה בדרך
אחרת ממושלמת. את הקשר ביננו אי אפשר לתאר אחרת ממשהו יחיד
ומיוחד. היא היתה הכוכב שלי, הנשמה שלי.
היא לימדה אותי הכל, מנשיקה ראשונה לדרך חיים טובה יותר, הכל.
הייתי רגוע איתה, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, כמו ילד בן
16 היא סיחררה אותי בכל נשיקה.
צופית, היפיפיה שלי, האהבה השנייה שלי. מה אני יכול להגיד עליה
חוץ מזה שרק הייתי צריך לראות אותה ואת העיניים האלה שלה שצבע
כזה בחיים לא ראיתי לפניה, מן דבש כזה וצהוב, כאילו ציירו אותה
בעפרונות היא היתה, כל תו ותו בפניה כל כך מדויק. אני זוכר
אותה יושבת בסלון וקוראת, כמה היא אהבה לקרוא וכמה אני אהבתי
לראות אותה קוראת, כל כך רגועה ושלווה, היא הזכירה לי את הדר
בשלווה הזאת שלה.
הייתי הולך איתה לספרייה ורואה את העיניים האלה שלה נעשות
גדולות יותר ומבריקות יותר ויודע שזה עושה אותה כל כך מאושרת.
הלוואי והיתה לי את ההזדמנות להגיד לה שקינאתי לה כל כך...
קינאתי בספרים שלה, התאכזבתי מעצמי כי ידעתי שאני לעולם לא
אצליח לגרום לה כל כך הרבה אושר.
וכשהיא עזבה את הספר, היתה באה אלי ומתיישבת על רגלי ומחבקת
אותי חיבוק רך וחם כל כך שפשוט גרם לי להשתתק.
שני, האהבה השלישית שלי, האנרגטית שלי. כמה מרץ היה לה... לא
יכולתי להאמין. הייתי יושב ומסתכל עליה בעיניים עייפות רצה
ממקום למקום, מספיקה הכל ויותר ולא שוכחת שאני שם מחכה מידי
פעם לאיזה הפסקה בסדר יום העמוס שהיא יצרה לעצמה רק בשביל איזה
חיוך או מבט. וכל המרץ הזה שלה הקסים אותי, מאיפה הוא בא? למה
אני לא יכול להיות ככה? לפעמים פחדתי שבין כל הדברים היא תשכח
אותי אבל היא כעסה שהייתי אומר את זה, אמרה שאיך היא יכולה
לשכוח?
אפרת, אפי שלי, האהבה הרביעית שלי, המפונקת שלי. אבל לא מפונקת
מהסוג המעצבן. אלא מעצבנת עם קסם שאי אפשר לעמוד בפניו. היתה
יודעת לבוא אלי בלילה ולשבת לידי עד שהייתי מתעורר ומחבק אותה
כל הלילה והיתה מעירה אותי כל בוקר ומזכירה לי שצריך כבר ללכת
ושהיא מאחרת עוד פעם בגללי.
היא היתה מוציאה ממני כל כך הרבה מחמאות רק כדי לשמוע מה שהיא
רוצה לשמוע, מה שעושה לה טוב. ולי היה טוב לראות אותה מחייכת,
חיוך קטן אבל מושלם, חיוך של אושר אמיתי.
והאחרונה שלי, סתיו, קטנה ושברירית היא היתה. כל כך פחדתי
עליה, שקטה היא היתה, אנשים חשבו שהיא ביישנית אבל היא לא היתה
ביישנית, רק שקטה. הייתי יושב ומסתכל עליה עסוקה בענייניה
ורואה את הראש שלה עובד, רואה שהיא לא סתם שותקת, היא לא
מספיקה לחשוב. יותר מהכל רציתי לדעת על מה היא חושבת כל כך
הרבה. אבל אף פעם לא ידעתי. כשהייתי שואל היא היתה מסתכלת עלי
במבט פגוע וחשוף כאילו פתחתי מגירה אצלה שלא הייתי צריך להתקרב
אליה. גם היא הזכירה לי את הדר בשקט הפנימי הזה שלה. ככה היא
היתה, רגועה מבפנים, שום דבר לא היה מצליח להציק לה, היא חסמה
את כל הדברים הרעים ונפתחה רק לטובים, הערצתי את זה בה.
חמש אהבות היו לי, חמש מדהימות שאני לא מצטער על שום שניה
איתן, חמש אהבות, בוקר אחד ארור, מכונית אחת שהיתה בדרכה אלי,
מחבל אחד, שלוש מחסניות, צרור יריות, חמש צרחות שנבלעו באויר,
שני אמבולנסים, ארבע משטרות, חמש אלונקות, בית חולים אחד, חמש
גופות והמון המון דמעות.
חמש אהבות היו לי, חמישה פרחים יפהפיים, הדר אישתי, אהבתי
היחידה, וארבע בנותיי - צופית,שני, אפרת וסתיו.