"ימינההה," הורה בנינוחות אברהם, המורה לנהיגה שלי, נחמד
וסבלני, עדין כמו גבינת תשע אחוז. "ועכשיו שמאלההה..." הדגיש
את ההברה האחרונה, "שמאלההה..... שרון... שמאלהה!!!" הצלחתי
להבהיל שוב את שערותיו שנעמדו מחשש להשתפשפות ברכב חונה.
השיעור שלי לאותו הבוקר עמד להסתיים. מעבר לפינת הרחוב, חיכתה
התלמידה שהייתה אמורה להחליף את הנהיגה החייתית שלי. היא נכנסה
למכונית והתיישבה במושב האחורי.
אני המשכתי לנסוע ואברהם התרווח בכיסאו. כעת, אחרי שהסערה
שככה, הוא הרשה לעצמו לסדר את תסרוקתו שעברה זעזועים
ויברציוניים רבים במהלך הארבעים וחמש הדקות האחרונות. כאשר
סיים לפרקד את שערותיו, הוא ביקש ממני לעצור. בלמתי את המכונית
בצד הכביש.
"קדימה נועה" הוא אמר, ואני הסטתי את ראשי לכוונו, חצי מבט
מופנה אליו, וחצי המבט השני מופנה אל התלמידה מהמושב האחורי -
נועה, הנחתי שזהו שמה. נועה שצריכה לפתוח את הדלת האחורית,
לצאת מן המכונית ולהתחלף איתי במקום. לעבור קדימה ולהתחיל את
שעור הנהיגה שלה, ובדרך, להחזיר אותי גם הביתה.
ואף על פי כן נועה לא נעה ולא זזה. נשארה במושבה.
"קדימה נועה!" אמר אברהם, הפעם בקול רם יותר. הוא רצה להפנות
את כל ראשו אחורה, כדי להסתכל אל נועה, אך ההטיה נעצרה בזווית
שלי, פניו היו מופנות אלי. הוא התקשה להשלים את הפעולה, לסובב
את כל ראשו לאחור, מכיוון ששרירי הצוואר שלו היו תפוסים - גם
את העובדה הזו הנחתי. כך או כך נועה לא התייחסה אל אברהם,
המורה לנהיגה החביב שלי, ואני כבר התחלתי להתעצבן עליה. מה היא
לא מבינה, לכל הרוחות? שתצא מהמכונית ותעבור קדימה, למה היא
מחכה? לא מספיק שאברהם ביקש ממנה כבר פעמיים את אותה הבקשה,
היא נותנת לו לאמץ את שרירי הצוואר המכווצים שלו כאשר הוא
משתדל להסתכל אליה?
"ק - ד - י - מ - ה    נ - ו - ע - ה!!!" העלה אברהם את
הווליום והסתכל עלי בהבעה של למה שום דבר לא קורה. אני,
הסתכלתי עליה, והיא, הסתכלה עלי ואח"כ עליו, איך הוא מסתכל עלי
מסתכלת עליה. החזרתי את הסתכלותי אליו וזרקתי לו מבט של אל
תדאג, אני לא אפתית כמוה, אני אעשה את הצעד הראשון, אני כבר
אצא מהמכונית, ואם יהיה צורך, אני גם אמשוך אותה בכוח משם -
מהמושב האחורי שלה.
אבל אז, כשהתבוננתי ממש אל תוך עיניו, הנחתי הנחה חדשה. אולי,
שרירי הצוואר שלו לא תפוסים. אולי הוא באמת מסתכל אליי ולא
רוצה להסתכל אל נועה מאחורה. קרבתי את פרצופי אל פרצופו כדי
לראות טוב יותר את כיוון מבטו ואכן הוא הסתכל אליי. אם כך,
חשבתי, אולי הוא גם מדבר אלי, ולא אל נועה מאחורה, אבל מה הוא
רוצה?
אחרי שנים רבות זה סוף סוף קרה - כיביתי את המנוע. לא הייתה
שום נועה וגם לא קדימה, אברהם בסך הכל אמר לי: "כבי מנוע" ולא
"קדימה נועה" כפי ששמעתי. באותו הבוקר השתדלתי להתעלם מהשמיעה
מעוררת הרחמים שלי. העדפתי להאמין שבגלל החולצה הירוקה שלבשתי,
תהליך הפוטוסינתזה התחולל גם בי ולא רק בצמחים, ושיבש לי את
מחשבתי שמעולם לא הייתה צלולה. בכל אופן, החלטתי להמשיך את
היום, נסעתי לראיון במשרד הביטחון.
הייתי במוזה של כנות, ובראיונות מן הסוג הזה כל אידיוט יודע,
אפילו המראיין, שלא חייבים לספר את כל האמת.
אז שתיתי אלכוהול לפני גיל שמונה- עשרה. רובם שותים אלכוהול
לפני גיל שמונה-עשרה. קורה. אז התאשפזתי פעם אחת בבית חולים על
הרעלת אלכוהול. רובם לא מתאשפזים על הרעלת אלכוהול. קורה.
"אבל אני לא אוהבת לשתות. באמת. זה סתם היה..." ניסיתי לתקן את
הרושם המוטעה, "רציתי להוכיח שאני יכולה לשיר בלי לזייף למרות
שאני שיכורה כלוט" אמרתי, ומשום מה לכנות הזו המראיין לא
התייחס והמשיך לכתוב, לרכל עליי עם הדף שלו.
"אחותך שותה?" הוא שאל אותי לסיכום רזומה האלכוהול.
"לא." עניתי בגאווה, לפחות התשובה הזו לטובתי.
"אחותך לא שותה?" הוא התפלא כאילו היא כן צריכה לשתות.
"לא. אחותי לא שותה." גוננתי על אחותי הפיקחת.
"למה אחותך לא שותה?" הוא שאל בנימה שגרמה לי כמעט להאמין
שמשהו לא בסדר עם אחותי. מיהרתי להתעשת.
"מה אתה רוצה שהיא תהיה אלכוהוליסטית?!" לא הבנתי מה יש לו,
איזה שאלות שואלים פה במשרד הביטחון.
"מה שאלתי אותך?" הוא דיבר אליי כאל פרויקט.
"אם אחותי שותה. לא, היא לא שותה".
"שאלתי אותך אם אחותך שרתה. אם היא שרתה בצה"ל".
עד כאן. זהו. קשה לי להודות בזה, אבל למרות שאני צעירה, כבר יש
לי בעיות שמיעה חמורות. וככל שאני אתמודד עם הבעיה הזו יותר
מוקדם, כך אוכל למגר אותה ממני יותר מהר.
למחרת, קבעתי תור אצל רופא האוזניים. סיפרתי לו את שארע לי
ביום הקודם ובימים אחרים. הוא, לרקע סיפוריי, הקליד במחשב,
ומפעם לפעם הנהן לכן כן, בתוספת 'אמממ' של נורא מעניין.
כשסיימתי לנאום, הרופא קם מכיסאו ובדק את אוזניי במכשיר
מאורך.
"את כותבת שירים?" הוא שאל ומתח לי את התנוך.
"כן."
"אמממ" השיב, והצמיד את עכוזו בחזרה על הכסא.
"ובכן," הוא המשיך בפרופסוריות, "לפי כל הנתונים שמסרת לי ועל
פי הבדיקה הכללית שביצעתי בך, אני מעריך שאת סובלת מתסמונת
החרוזים".
"שמעתי נכון? תסמונת החרוזים?"
"כן. הפעם שמעת נכון. תסמונת החרוזים. תסמונת שתוקפת בעיקר
אנשים שכותבים שירים. וגם את נדבקת בזה, את שומעת בחרוזים."
"ואיך מטפלים בתסמונת הזו?" שאלתי.
"דבר ראשון, מפסיקים לכתוב שירים בחרוזים".
"מה? להפסיק לכתוב שירים?" נבהלתי.
"כן. את תצטרכי להפסיק לכתוב שירים בחרוזים." אמר הרופא
באדישות. "דבר שני," המשיך עם הקרירות שלו, "אני כותב לך במרשם
- שתי חבילות גמדים. כל יום להכניס גמד אחד לכל אוזן, והם
יתרגמו לך את משפט החרוזים ששמעת למשפט המקורי שנאמר".
הוא יכול להמשיך לייעץ, חשבתי, וטרקתי את דלת המרפאה בדרכי
החוצה. אני לא מפסיקה לכתוב שירים בחרוזים. בחיים לא. ואני גם
לא מתכוונת לקחת את הגמדים האלו. שמעתי עליהם. לפעמים כשהם
בתוך האוזן הם מאריכים שיער על הראש שלהם, ואז השיער הארוך
שלהם יוצא דרך החור של האוזן. לא רוצה שיהיו לי שערות
באוזניים. לא רוצה להפסיק לכתוב בחרוזים. אמרתי לעצמי בכעס. גם
כן תסמונת, רטנתי, וזרקתי לפח האשפה את המרשם שהרופא נתן לי.
המשכתי לחיות כהרגלי. כשהתחשק לי לכתוב, כתבתי שירים וגם עם
חרוזים. אפילו עשיתי קצת דווקא. דווקא כתבתי, ודווקא עם הרבה
חרוזים. טונה של חרוזים. ימבה חרוזים.
ואז אחרי כשבוע של כתיבה, היא, התסמונת, לא הסתפקה באוזניי
והתחילה להתפשט אל תוך עיניי. התחלתי לראות בחרוזים. במקום
מלפפון ראיתי פטיפון, במקום קיר ראיתי סיר, במקום לשתות מים
ראיתי שאני שותה משקפיים, ובמקום לעשות פיפי יצאה לי משם בחורה
בשם ציפי. הזעקתי את אח שלי שייקח אותי לרופא במכונית, כי לא
היה לי מושג איך לנסוע בשלולית. הרופא, שהיה נראה לי כמו נסיך
יפה, בחן את אישוניי ומיד פינה אותי באמבולנס לבית חולים. שם
עברתי ניתוח, הוציאו לי את כל החרוזים מהגוף. במשך שישה חודשים
החלמתי מן התסמונת. לא כתבתי, לא שירים, וגם לא חרוזים. לא
נגעתי בהם. יותר מזה, אפילו השתמשתי בגמדים כל יום. הם אמנם לא
האריכו שערות אבל נאלצתי לנקות את הקקי שלהם עם קיסמי אוזניים
כמעט כל ארבע שעות. הדונג שהם מייצרים לא נגמר.
למדתי להתמודד עם התופעה - לשמוע בחרוזים, הגמדים מתרגמים, ואז
אני עונה. אמנם ב-delay  אבל מגיבה לנושא.
היום, חמש שנים אחרי הניתוח אני עדיין שומרת. כמעט כל חודשיים
אני עושה בדיקות ומקפידה לפעול לפי הוראות הדיאטנית שלי. היא
המליצה לי על תפריט יומי דל חרוזים: בבוקר שישה חרוזים,
בצהריים שבעה, ובערב רק שלושה. אסור לנשנש בין לבין.
בהתחלה זה היה די מגעיל, אבל לאט לאט התרגלתי. הבנתי שאי אפשר
לכתוב הרבה שירים ולא לסבול מעודף חרוזים. ואני, אני לא אוותר
על הכתיבה שלי.