בתוך דמעותיי שוחה לחוף מבטחים

אפילו שם בפורקן, הגיון ורציונל נוכחים.

ההספד מזויף קצת,

הקינה לא קינה

והמילים שלי בורחות להרים.



בד מגבת מוכתם בדמי השקוף

והלב, הו הלב, מכביד על הגוף.

עורלת כבודי הזכרי

ושאריות הגיון,

טמונות כבר מזמן בעפר הצפוף.



איש יורד במדרגות, פוסע בלאט

ואני נחבא בצל דופן המקלט.

חוסנו המשקר

מאפיל עתידי,

אולי עודנו שם, אולי כבר נמלט.



הצבעים של חיי יורדים בכביסה,

נשטפים אל סיפון הכיור במנוסה

ואני הכבוי

בלובני הדהוי

נותר עוד שוחה בדמעה נמסה.