מתעוררת בין משי של סדינים וציפורים
עם תחושה של בוקר מתרוממת
ופוסעת בין טיבם של רגעים זמניים.
לצידי המאזניים מלוות את חוסר שלוותי
מעסיקות נאמנה את הריאליזם שבי,  
המהרהר לאן בעצם הן נוטות.
כאשר הגאונות הנדרשת היא עצומה,
שכן הפער המכריע מסתתר מעיניי.

מוח האישה כה נפלא וטכנולוגי
שהרי לא דיי לה לעסוק בדבר אחד לכל עת
היא מוצאת מזור בלטוות חוטים
הנרקמים במקביל כשכל הסנסורים במלוא עוצמתם.
וכך היא ממשיכה
רוקמת עוד מימד ועוד מימד
בעולם הפנטזיה שלה ;
"וכשלחשת באוזני לראשונה...
הרצון שהטמעת בגופי...
לא רציתי לזוז...
ולא הפסקתי לגעת... "

וכך היא מהללת כמה מדהים להיות אישה
ולדשדש כאוות נפשה בין מציאות לתסריטים פרי ידה.