אני שואלת את עצמי אם זה ההרס שנמשך אלי
או שאני נמשכת להרס
או שזו בעצם משיכה הדדעת בין ההרס לעצמי.
נעה כל הזמן בין HIGH לא נורמלי ל DOWN פסיכוטי
ושוב חוזרת חלילה.

כבר לא מצליחה לברוח לשינה עמוקה - נודדת
נודדת למחשבות לא מחושבות ולא מגיעה למסקנות
והבוקר מגיע והיום עובר
קמטים חסרי כל משמעות נחרשים על פני העיפות
העיניים המזוגגות הופכות כבדות
והמבט מושפל.

אף פעם לא הבטיחו לי גן של שושנים
אף פעם לא הבטיחו לי כלום בעצם
כך שאין לי ממש במה להאחז
ואני נופלת, נפילה שלא מלווה בידיים מושטות
נפילה שלא משאירה מקום לתקווה שבסופה אנחת
על מצע רך של זרי דפנה.