יומני היקר,
כעת אני נמצאת תחת קן עורבים על עץ צפצפה.
מבועתת לגמרי, את מוחי טורפת המחשבה שבכל רגע אחד מהעורבים
הארורים האלו, שנמצאים לא יותר משני ענפים מעלי, יכול לבלוע
אותי בביס אחד, וזאת רק בגלל שמשעמם לו, או שהמוח הקטן, שנמצא
שני ס"מ מאחורי בסיס המקור, התעורר על צד שמאל היום, ואין
באפשרותי לעשות דבר מה בכדי להרחיקו, מאז ששודד הים הקירח בעל
הרטייה על עין ימין תלש את רגליי בנשיכה.
אוי, יומני, לו היית יודע כמה אני זקוקה למנוחה על כורסת ה"ליי
זי בוי", שהביא לי פיטר מבית הבובות של וונדי לפני שאבדה לו
מיומנות התעופה, והוא נפל לידי השודדים.
אני פה כבר יומיים בחיפוש אחר חלופה הגונה, שתוכל להציל את
הילד שלא מזדקן ואת "ארץ לעולם לא", אך בינתיים הכל לשווא.
זו הפעם הראשונה שאני כותבת מאז הגיעי לכאן, וכרגע העורבים
שמעליי ומה עלה בגורלו של פן, אלו הדברים היחידים שאיכשהו
מטרידים אותי, או, איך לומר, מעסיקים את מוחי.
בשביל שתבין כמה קשה המלאכה שהוטלה עליי, אינני מתלוננת - אתן
הכל לטובת ארצם של הילדים האבודים, אך רק בשעה האחרונה התגלגלו
להן שבע עגלות במורד הגבעה ובאף אחת מהן לא היה ילד שיתאים
לתפקידו של הילד שלא מזדקן.
אני מקווה שוונדי והילדים האבודים עדיין בסדר, או שמא גם הם
נלקחו על ידי השודד האיום.
אני מבטיחה לך, יומן יקר, שברגע שאמצא את הילד המתאים אדרוש
ממנו להביא את התנין הגדול ביותר ל"ארץ לעולם לא". כל כך גדול,
שבנגיסה יטרוף את פסל בתולת הים שבחרטומה של "ספינת הזונות
המרקדות", ספינתו של השודד שאחראי לנכות הבלתי משוערת שנגרמה
לי.
אני מצטערת שאני פורשת מהכתיבה כרגע, אך הנה מתקרבת לה עוד
עגלה למורד הגבעה. מי ייתן ובה יהיה האחד שישנה את גורלה המר
של ארצנו, ארץ לעולם לא.