לאן ממשיכים מכאן?
עכשיו כשהכל כמעט נגמר, כשמלקטים את פירורי הסוף האחרונים,
והדברים מגיעים לאיזשהו קצה.. מה עושים?
מי נשאר ללקק את הפצעים המגלידים בקושי, מי מלבדי יחוש את אלה
שיישארו מדממים ופועמים, את אלה שיוותרו פתוחים וכל משב רוח
יצרוב בם ויעביר קרה מצמררת לאורך כל הגוף.

כשמשהו נגמר תמיד מתחיל דבר אחר, בכל סיום של דבר אחד אפשר
לראות התחלה של דבר אחר, ואם באמת הסיוט הזה ייגמר סופסוף - מה
יהיה הדבר שיתחיל אחריו..? האם באמת יהיה יותר טוב? ואני יודעת
שכן, ואני מאמינה שתמיד טוב, ותמיד יהיה עוד יותר.. אבל הפחד
משתק אותי. מחזיק אותי לעוד רגעים ארוכים מידי מלהמשיך הלאה.
הפחד הזה, השקט, המחלחל עמוק עמוק ורק כשהוא מספיק בפנים, כך
שאיש מלבדי לא יישמע-צורח ומזעזע את כולי, נבלם. לא מסכים לצאת
ולהשתחרר מתוכי. הפחד הזה, מלהיפגע שוב, להתאכזב שוב,
להיפצע.
מוליד פחד חדש, פחד מכך שאולי לא אצליח להמשיך הלאה, שמתוך כל
הפחד הזה לא למעוד עוד - לא אנסה שוב ללכת. הפחד מעצמי, מכך
שהפחדים שלי יקפיאו אותי ולא אעיז עוד, לא אבטח שוב, אסגר.

כל כך קשה לבנות, מאמצים ואנרגיות מושקעים בזמן מתמשך, וכל כך,
כל כך קל ופשוט להרוס, להפיל, למחוק.
ואני תוהה, איך? איך אפשר לבנות אמון מחדש?
יש בתוכי כל כך הרבה רצון כן לבנות מחדש, להאמין, לבטוח.
אני כבר לא יודעת אם אני מסוגלת, לגבור על דבר כל כך אנושי,
הפגיעות הזו, ולנסות.
סלחתי, אני סולחת בכל כולי. ועם הסליחה נסגרתי. סגרתי בכוח את
הדלת הזו, עכשיו אני מלקטת פירורים של סוף שחמקו מתחתיה. מלקקת
את הפצעים, מקנחת דמעות אחרונות, מנסה להשתיק את הפחד הזועק
בתוכי.
ובעודי מועדת על הקצה, אני מקווה, כל כך מקווה, שאף אחד,
לעולם, לא ייפתח את הדלת הזו. ושאפילו אני, בעצמי, אשכח שהיא
אי פעם הייתה.