"את רוצה להכאיב לי ואת רוצה להרוג אותי!"
הוא צעק.
"זה למה שאת עשית את זה. אחרת למה היית עושה ככה, הא?"
במשך כל נאום הפראנויה שלו הוא לא הפסיק להסתובב בחדר, בכלל לא
רציתי לענות לו. בעיקר בגלל שהסיטואציה הזו היתה סתם משהו
שדמיינתי בזמן שהוא ישב ושתק לי בצד השני של הטלפון - תמיד אני
מוצאת אופציות יותר מעניינות.
במקום להשיב על כל שאלה שלו ב- "לא יודעת" ולהמשיך להתכנס
בשתיקה הזאת יכולתי למשל לבוא ולהשתטח לרגליים שלו ולהתחנן ש
"בבקשה אל תלך לי... אני אעשה הכל, הכל אני אעשה בשבילך..."
או לשבת כאן בטלפון ולהגיד "אני שונאת אותך" כדי לשמוע אותו
מתפתל.
יש המון דברים שיכולתי לא לעשות ובכך למנוע דברים מיותרים
אחרים, אבל כבר עשיתי. אז אין טעם שאחר כך תבואו ותשאלו אותי
למה עשיתי.
עשיתי. עשיתי כי אני בן אדם רע ואין לי תקנה.
עשיתי כי אני מכשפה מכוערת וכי אני רוצה שכולם מסביבי יסבלו,
כי לא ייתכן שאני אהיה היחידה שתסבול, ושאעשה את זה בשקט.
כי אני רוצה שתשנאו אותי, כי לדעתי זה הרגש הכי מאסיבי שקיים.
כי אני לא יכולה אחרת.
על זה דיברתי כשהוספתי את המלה "חנק" כתיאור בלתי נפרד מהמלה
"אהבה".

יש דברים בעולם שלא יכולים להתקיים בלי התוספת המרושעת שלהם.
זה יעשה אותם ל-לא שלמים, ועקב כך ל-לא מושלמים, ולדבר לא
מושלם, בניגוד למה שאמרו לכם, יש קיום לא ראוי.
לכן לא תהיה דוגמנית עירומה עם גוף לבן שאין עליו צלקת או פצע
מדמם.
לכן לא תתקיים איילה שהגורל לא שידך לה צייד.
לכן לא תהיה שירה בלעדי.
והעולם הזה, הוא לעולם לא יתקיים ללא המלה "לא".
ואנשים פגועים ומרוטשים שיושבים לי בצד השני של קו הטלפון
ושואלים אותי ממה בדיוק אני נפגעת; איך הייתי רוצה שהדברים
יהיו; ולמה עשיתי מה שעשיתי לא ישמעו ממני את ה "לא יודעת"
האלמותי שלי.
תחתיו ייפול עליהם "יודעת" מחייב שיחייב אותי לתת להם פתאום
פתרונות שהם פשוט לא ידעו מה לעשות איתם, כשם שמעולם לא ידעו
מה לעשות איתי.
ככה אכאיב לכולם וכולם יכאיב לי וזה מה שיעשה את העולם המצומצם
למושלם, ואז בטוח, אבל בטוח, שהעולם (המצומצם) יהיה מקום טוב
יותר לחיות בו.