בחזרה לסיפור.
הנסיך דפק על דלתי שלוש פעמים, ופתח את הדלת.
ציפיתי לראות מבעד לדלתי נסיך. עם אדרת, גלימה, סוס צחור מגולח
למשעי ומסופר. כיאה לנסיך אמיתי מהאגדות. אותו נסיך, שעזב,
אותו נסיך, שבאורח פלא נשאר טהור בלי שום קשר לתלאותיו.
ציפיתי לראות מלך. או לפחות מלך בהתהוות.
מה רבה הייתה חרדתי כאשר חזיתי באדם מסריח משתן ודגים. עם
בגדים קרועים ומטונפים. דם קרוש על זיפיו ומלתחות ראשו משוות
לו מראה של קבצן עלוב.
הוא נכנס בדלתי וביקש מים.
לאחר מכן, התחיל לספר לי את סיפורו והנה אני מביא אותו, פרט
אחרי פרט, פסיק אחר פסיק, ללא שינויים (מלבד אלו ההכרחיים
כמובן...) :
"ובכן", כך התחיל הנסיך, "יצאתי למסעי אשר ידעתי כי לא יהיה
קצר או קל, אך באשר נתקלתי, גם בחלומותיי הנוראים ביותר לא
דמיינתי עליו. לקחתי את סוסי הנאמן ורכבנו רחוק לעבר השקיעה.
ניסינו למצוא את אותו מקום, בו אין שמש אף פעם. אותו מקום בו
אוכל להילחם פנים אל פנים עם הדרקון האיום, לנצחו ולחזור מלך
מנצח לנסיכתי האהובה.
הייתי כה נחוש להרוג את הדרקון ולחזור לנסיכתי עד כי רכבתי יום
וליל, ללא אוכל, שתייה או שינה. נחוש הייתי עד כי במו ידי
הייתי מסוגל לטבוח צבא שלם. עיניי ברקו ולא היה לי צורך בנר
להאיר לי את הלילה. ידעתי את הדרך כמו חלזון המציץ החוצה לאחר
הגשם הראשון. כמהתי לקרב כמו הגולם המנסה להאיץ את היותו פרפר.
כמו נסיך השש להפוך למלך.
לאחר מספר לילות, הגעתי למקום בו היה רק לילה ובקצה, ראיתי אור
אדום בוהק. התקדמתי לעבר האור ולפתע שמעתי פרצי צחוק. מי מסוגל
לצחוק בכזה מקום? שלפתי את חרבי הנאמנה ונכנסתי למאורה מוכן
להילחם בכל צרות העולם. מוכן להביס אלף דרקונים במחי יד. לא
היה צורך בחרבי והנחתי אותה על הרצפה. כה מלא אנרגיה הייתי,
אנרגיה טהורה של טוב, תום ואהבה.
הנסיכה.
התמוטטתי על הרצפה, מישיר מבט בקושי.
מולי, לבדה, עמדה הנסיכה ליד הדרקון, מלטפת אותו ומאכילה אותו.
כמו היה יציר כפיה.
'מה? למה?' מלמלתי בחוסר הבנה
הנסיכה הישירה מבטה אלי והחלה לגחך בפראות לא אנושית. הדרקון
תקף.
בקפיצה אצילית, זינק סוסי ביני לבין הדרקון וננשך. דמו ניתז
לכל עבר. גם על הנסיכה אשר צחוקה המטורף רק התגבר.
רצתי.
רצתי כמו שלא רצתי בחיי. רצתי כאילו רודפים אחרי כל העולם
ומלואו אך למעשה רציתי להמשיך לרוץ. או להיתפס ולמות. בסופו של
דבר, נדחקתי למאורה קטנה והתמוטטתי. מקווה כי אמות בשנתי.
זמן שנראה כנצח לאחר מכן, הגעתי לממלכה.
הממלכה כולה הייתה באבל ולא הבנתי על שם מה ולמה. הרי, לא יתכן
כי הם יודעים על הנסיכה, אחרת היו טורחים להזהיר אותי. מבקשים
ממני לא לסכן את חיי בעדה. אומרים לי להפסיק לחפש אותה.
אומרים לי כי הנסיכה, ולא הדרקון, היא זו שגרמה לי לצרוח בלילה
בבהלה. היא זו אשר לא נתנה לי מנוחה. היא זו אשר בגדה בי וכל
היום פיללה למותי.
היא זו שרצתה שנפשי תמות.
הנסיכה...
היא זו שגידלה את הדרקון. היא אמו.
במחשבה לאחור, אני לא מבין איך פספסתי את זה.
הרי, דרקונים תמיד רודפים אחרי אמם והנסיכה היא אמו של הדרקון.
ללא כל ספק."
כאן הזמן להתערב ולספר את דרכי הולדתו של דרקון.
הרי, אף פעם לא ראיתם דרקונית נכון? נכון!
אמם של הדרקונים היא למעשה נסיכה מרושעת אשר מקריבה את אהבתה
למען הדרקון. נסיכה אשר משליכה את אהבתה למען כוח תהילה
ופרסום, עלולה תוך כדי להוליד דרקון.
ועכשיו, המאכל הראשון שדרקון תינוק צריך לאוכל, על מנת להיות
חזק ומרושע, הוא לב של נסיך טהור ואוהב.
בוא נחזור לנסיך שלנו הא?
"כבר אין נסיך כזה.
אני לא הנסיך האוהב שהייתי. אני אף לא הנסיך מחפש הנקם או השש
לקרב שהייתי. הדבר היחיד שנשאר הוא ליבי, מלא פציעות. כי עם
עזיבתה של הנסיכה כבר השלמתי.
מה שלא השלמתי הוא העובדה ששוטיתי.
חברי, הורי, מורי ואף הנזירים החכמים. אף אחד מהם לא טרח
להזהיר אותי. הסתירו ממני את האמת. הסתירו ממני את כל העובדות
החשובות. בזבזתי נצח ברדיפה אחר הדרקון ובזבזתי נצח במסע חזרה
הביתה. וכל זה כדי לגלות שבביתי אין לא נזירים ולא הורים ולא
חברים.
חזרתי הביתה, וגיליתי כי בביתי ישנם אנשים זרים לי.
בזמן שהנסיך מדבר והמילים קולחות מפיו, מתייבשות הדמעות על הדף
אך, מה פלא, הדף נשאר רטוב. מין לחות לא מוסברת. נצחית.
פלאית. קסם.
חזרתי הביתה רק כדי לגלות שאני יוצא למסע נוסף. למסע אחר האמת.
למסע אחר הסיבה, מדוע לא אמרו לי מורי וחברי את האמת. מדוע לא
אמרו לי מורי כי לאחר כל מעשה אהבה שעשיתי, אצה הנסיכה לחפש
פרסום ותהילה. מדוע לא אמרו לי חברי כי לאחר המסע הראשון שלי,
רצה הנסיכה ופרסמה את היומן שכתבתי ברבים. מדוע לא הודיעו לי
הנזירים הגדולים, אותם אנשים חכמים ויודעי כל, מדוע לא אמרו לי
כי ביום חתונתנו המיועד, הכירה הנסיכה גברבר צעיר. מדוע לא
אמרו לי כי בתחילת מסעי הגיעו יחסיה עם אותו גברבר מעבר ליחסים
הנאותים של נסיכה.
אני מלא ביקורת כלפי חברי, מורי, הורי ואף כלפיך.
"אני?!" שאלתי מלא פליאה, "כיצד אני קשור לאגדה?"
אתה! זעק הנסיך אתה יצרת אותי וסיפקת לי חיים. אתה הבאת אותי
לעבור את כל התלאות כאשר כל מה שהיה עליך לעשות זה לקיים את
החתונה ולתת לי למות בערב הכלולות.
"אבל זה לא אני" עניתי מגמגם "אני עברתי את אותם תלאות כמוך.
אומנם לא רכבתי על סוסים ולא חציתי אגמים בשביל להילחם בדרקון
או לחזור הביתה אבל הסוף הוא אותו סוף. גם אני איבדתי אמון
בחברי וגם אני גיליתי כי הנסיכה שלי היא דרקון. דרקון שהתהלל
בי. אך אני את לקחי למדתי. מעתה, אשלוט אני בחיי. לא אתן לאף
אדם להרוס את חיי ולהשחית את נפשי. אני הכי חזק, הכי גדול והכי
טוב שיש. אני עוד לא מלך, אבל אני מלך בהתהוות. בדיוק כמוך...
בדיוק כמוני... בדיוק כמוך...
לפתע, התעוררתי בביתי מוקף במשרתים ולצידי דף ועיפרון. אם כך,
אני כתבתי את כל תלאותיי.
קשה להיות נסיך, אך עוד יותר קשה להיות בן תמותה.
משרתיי הלבישו אותי ולאחר מכן יצאתי לחצר, גוזם את הפרחים.
מפזם לעצמי שיר.
מחר הקרב האמיתי.
מחר, אהיה מלך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.