כמה נעים לקום בבוקר, ולהכין קפה. לשטוף פנים, לחכות עד
שהקומקום ירתח, ולמזוג. קפה שחור. לצאת למרפסת, לשבת ליד
השולחן המאובק, על הכיסא העוד יותר מאובק. להדליק מלבורו אדום
במצית שבאמת עובד. להסתכל דרך העצים במרפסת על הכביש שליד.
לספור מכוניות. להתייאש, כי לא עוברות מכוניות בכביש, ולהתחיל
לספור אנשים שעוברים. לנסות להבין מה זה כל הריחות שמתחלפים.


ישבנו ככה שנינו, פעם. אז, כשעוד אהבת אותי. אני ישבתי לי
במרפסת, וחיכיתי לך. הרחתי את ריחות השכנים מלמעלה, ואתה צחצחת
שיניים. זה היה התהליך שהכי השקעת בו, כל התקופה שהיינו ביחד.
צחצוח השיניים. בהתחלה עוד יכלתי להתבדח בנושא, אבל לאחר כמה
זמן זה הפך לסתם עובדה מייגעת. רבע שעה בכל בוקר יש להקדיש
לצחצוח השיניים. ורבע שעה אחרי כל ארוחה (שבמקרה הטוב יש שלוש
ביום), וחצי שעה לפני שהלכנו לישון. כלומר לפני שאתה הלכת
לישון, כי לי בדרך כלל לא היה כוח להמשיך ולחכות לך.
אז, כשעוד אהבת אותי, ישבנו ככה שנינו במרפסת. אני עם הסיגריה
והקפה, ואתה - עם הריח של הקולגייט. אף פעם לא באמת הבנתי למה
זה קולגייט. תמיד קולגייט. אתה היית בעד איכות הסביבה, וחבר
(אולי לא כל-כך פעיל, אבל בכל זאת חבר) ב"תנו לחיות לחיות". אז
למה קולגייט? ועוד כשזה בכמויות האסטרונומיות שאתה צורך? ואתה
תמיד אמרת שאתה אוהב את זה. ואני תמיד שאלתי "אז מה?" ואתה
תמיד העברת את השיחה אלי. למה זה תמיד מלבורו אדום? למה לא
לייט? למה לא ווינסטון? או פרלמנט? אתה אף פעם לא ביקשת ממני
להפסיק. ידעת שזה היה הורס הכל בינינו, דופק את ה"סטטוס קוו"
שנוצר כנראה מתי שנפגשנו. אז אף פעם לא הסתכנת בשיחה כזאת,
בכיוון הזה. העדפת להשאיר את המצב ככה. הסיגריות היו תנאי מצב
התחלתי, כשרק הכרנו. באתי אליך, עם החיוך הרגיל שלי, המאומן
היטב, וביקשתי סיגריה. ידעתי שאתה לא מעשן, אתה לא נראה כמו
אחד שמעשן. אבל בכל זאת ביקשתי. כבר התרגלתי להכיר אנשים בצורה
כזאת, ובכלל שכחתי שהיו פעם גם משפטים אחרים. היו לי המון
גרסאות של המשפט הזה, והתאמתי את הגרסה לאדם אליו ניגשתי. גם
את החיוכים התאמתי לאנשים. יש אנשים שצריכים חיוך גדול, כזה
שכל חלק בפנים שותף בו, יש כאלה שמחפשים חיוך קטן, יש כאלה
שמסתפקים בפתיחה קלה של הפה ואז סגירתו מחדש. יש את האנשים
שרוצים חיוך נורא שמח, ויש את אלה שמעדיפים חיוך פחות שמח, אבל
יותר אמיתי... אתה נראית לי אחד של חיוכים שמחים וגדולים,
דווקא. אז הכנתי אחד, במיוחד.
אז, כשבאתי אליך עם החיוך שנוצר במיוחד בשבילך, נגנבת. ראיתי
את זה בעיניים שלך. אמרת לי שאתה לא מעשן, ואמרתי "כל הכבוד,
זה בריא", ואתה המשכת להסתכל. בלי להגיד כלום, סתם הסתכלת.
פשוט הרגשתי את המבט שלך עליי כל הזמן שחיכינו. כל הזמן שאני
חיכיתי, יותר נכון, כי אתה בכלל שכחת למה אתה מחכה, וחיכית לי
במקום. חיכית לתנועה שאני אעשה. כל תנועה. עצרתי מונית, ואתה
קפצת מולי במהירות עם ההצעה שנתחלק. שאלתי אותך לאן אתה נוסע,
ואתה שאלת לאן אני. לא היה ממש איכפת לך לאן אתה היית צריך
להגיע. ואני תופסת מהר, הסכמתי. כי נראית טוב. וכי לא הפסקת
להסתכל עליי. אני אוהבת מצבים מלחיצים, כל עוד הם לא מלחיצים
מדי. ואתה בכלל לא התקרבת לקטגוריית המלחיץ מדי.
שתקת כל הנסיעה. רק מאוחר יותר הסתבר לי כי זה בין המאפיינים
היותר בולטים בך. אתה זה ששותק. תמיד, לא משנה מה. מדבר רק
כשזה מתאים. וגם זה לא תמיד. מצד אחד זה טוב, אולי, באיזשהו
מובן. אף פעם לא הייתי צריכה לדאוג מאיזו סצנה קולנית שתעשה
באמצע מסעדה יוקרתית, או לדאוג מזה שאתה תהיה מאלה שמדסקסים
איזו הצגה בזמן שהיא מוצגת. אתה לא היית זה שידבר בתיאטרון.
אצלך הכל היה מסודר, שקט. אלגנטי. אולי זה טוב, מהמובן הזה.
מצד שני, אתה גם לא דיברת על דברים אחרים. כמו אז, במונית.
פשוט הסתכלת עליי. עליי ועל הכביש. ביקשתי מהנהג סיגריה, והוא
נתן לי. ואתה לא אמרת כלום. לא אמרת שזה מפריע לך, לא ביקשת
שאני אכבה אותה או לפחות שאני אפתח חלון. כלום. אבל כשהגענו,
אתה פתאום התעקשת לשלם. גם אני התעקשתי. לא הכרתי אותך אז.
הייתי נותנת לך לשלם אם היית מדבר בזמן הנסיעה, אבל לא דיברת.
אז זה הפריע לי. מין אובדן של כבוד עצמי מסויים. קצת. ולא
התפשרתי על חצי. גם אתה לא. החלוקה נראתה לשנינו ממש לא
רלוונטית. זה היה יוצא כמו תיקו באיזה משחק כדורסל. אף אחד לא
מרוויח מזה.
בסוף נכנעתי. זה מה שאפיין אותנו. תמיד אני ויתרתי. זה לא
שהייתי יותר חלשה ממך, להיפך. הייתי מספיק חזקה בשביל לוותר
לך. בשביל לכבד אותך ואת הרצון שלך מספיק. ואצלך, זה תמיד היה
אלגנטי והחלטי נורא. ללא מקום לפשרות. לא היו לך הרבה נקודות
שעליהן התעקשת, אבל הנקודות שאותן כן הדגשת היו קדושות. גם
בעיני, בסופו של דבר. אהבתי את זה בך. את הקביעה השקטה, את
הטון הזה, ששמעתי בפעם הראשונה אז, כשאמרת "לא, אני אשלם". וזה
היה אחרת. אחרי שאמרת את זה, היה לשנינו ברור שככה זה. אין
מקום לדיבורים, לחזרות, לשאלות. הטון הנמוך והתקיף, שמביע
עובדה מוגמרת שאין מקום לערעורה.
אחרי הפעם ההיא, נסענו עוד הרבה פעמים ביחד. כל העניין הזה חזר
על עצמו במשך שלושה חודשים, שבוע אחרי שבוע. רואה אותך בתחנה,
מחייכת את החיוך המיוחד שהקדשתי לך, ואתה יושב ובוהה. או עומד.
תלוי רק במזג האוויר. זה הפך למשחק. אני הגעתי כל יום שלישי,
בשעה הקבועה, ואתה ישבת שם וחיכית. רק מאוחר יותר, הרבה אחרי
שהפסקת לאהוב אותי, הבנתי למה חיכית אז. חיכית לגורל שייקח
אותך, שייסחף אותך כל פעם מחדש. החל מהפעם הראשונה, אז
כשהתחלקנו במונית. האירוניה. ובפעמים האחרות הפעולות היו כמעט
זהות. לפי חוקי המשחק שרק שנינו הבנו, שהתנועות יהיו דומות,
וגם התחושות והמחשבות. לפחות אלה ששידרנו החוצה. המונית הגיעה
בכל פעם כמה דקות אחריי. התרגלתי כבר לזה שקפצת לפניי עם ההצעה
להתחלק, וכששאלתי לאן אתה נוסע הפסקתי לצפות לתשובה. גם אם
הייתה לי קופסת סיגריות בתיק, תמיד ביקשתי מהנהג סיגריה. רק
כדי לשמור על החוקיות במשחק. גם אם לי היה מלבורו אדום ולנהג
רק פרלמנט. או ווינסטון. נסיעה שקטה של עשר דקות. המילים
היחידות שנשמעו היו כשביקשתי סיגריה מהנהג ושיפתח גלגל"צ.
וכמובן המילים של הקריין בחדשות של ארבע. תמיד הספקנו לחדשות
של ארבע, לשמוע על הפיגוע האחרון, על המיתון, על ביבי ושרון
ועל הילדה שנרצחה או נאנסה. גם זה היה קבוע. שלב הכרחי במהלך
הסדיר של היום שלי. וגם שלך, מסתבר. אז, בפעמים ההן, במונית,
חשבתי שאתה פשוט לא מקשיב. לא מתעניין במה שקורה מחוץ לאוטו.
חשבתי שמה שהקריין אמר לא הפריע לך בכלל, עד שפעם אחת,
כשהקריין תמצת ניתוח מאוד מעמיק של איזו פוסטמה על מצב החברה
מתחילת האינתיפאדה, פתאום הגבת. לא בסצנה רעשנית, אז עוד לא
חשבתי שאתה מסוגל ליצור משהו רעשני מסביבך, אבל הגבת. אמרת
שהיא מדברת שטויות, שאין לה מושג על מה שהולך בחוץ מעבר לקירות
הסלון התל-אביבי-מיליון-דולרי שלה.
כל כך הופתעתי שנחנקתי מהווינסטון לייט שהיה לי ביד. השתעלתי,
כאילו שזו הפעם הראשונה שאני שואפת עשן, וביקשתי מהנהג שיפתח
את החלון.
המשחק נגמר.
באותה שנייה שנינו הרסנו את הסטייג' הנורא יפה שיצרנו. ציפיתי
שזה יקרה, וכנראה שגם אתה ציפית, בגדול, אבל באותה שנייה זה
תפס את שנינו בבום. יצאנו מהמונית, ואתה שילמת לנהג. לא חשבתי
בכלל על להגיב בעניין, לומר שאני אשלם, שלא נעים לי, שמשהו...
זה לא היה רלוונטי. זה לא היה משמעותי. לא אז, לפחות. וזה
הגדיר אותנו.
ליווית אותי לשיעור. נשארו לי עשרים דקות לחכות. תמיד הגעתי
לפני הזמן. נהניתי לשבת במסדרון של הקומה השלישית על כיסא
הפלסטיק הכתום, ולקרוא ספר. זה היה חלק מהחוויה הכוללת של ימי
שלישי: ארוחת צהריים, מקלחת, הליכה עד התחנה, משחקי מבטים
איתך, נסיעה במונית, סיגריה, עשרים דקות קריאה ושיעור נגינה.
תמיד ככה, המבנה המושלם. הפעם לא קראתי. אתה חיכית איתי עד
שיתחיל השיעור. לא ידעת למה בדיוק אתה מחכה, אבל זה לא הפריע
לך במיוחד. ישבת איתי. זו הייתה ישיבה די מצחיקה, האמת. ניסיתי
במשך כל העשרים דקות לדובב אותך, הרגשתי כמו בחקירה משטרתית,
שהנחקר אינו משתף פעולה. שאלתי איך קוראים לך. אחרי שלושה
חודשים של נסיעה שבועית משותפת, החלטתי לברר פרט שולי זה. ענית
- יונתן. אמרתי שקוראים לי דניאל, בלי ששאלת. תיארתי לעצמי
שאתה בעצמך לא תטרח לשאול. חייכת והסתכלת עליי, עם ברק
בעיניים. ראית שהתעניינתי בך, שנדלקתי אולי, ואני ראיתי שראית.
הבנו אחד את השני בלי לבזבז יותר מדי מילים. הרבה לפני, עוד
כשהייתי בתיכון, חלמתי שזה יקרה לי.
לדבר אתך שעות
על הכל
בלי להוציא הגה
דרך העיניים
משהו של פעם בחיים, עם כל מה שכרוך בכך. זה שאחריו כבר אין
המשך, אין פשרות.
וזה קרה, איתך. דווקא איתך. זה כנראה גם לא יכול היה לקרות עם
מישהו אחר, שהוא לא כמוך. זה חייב לקרות עם בן אדם שיודע
להעריך את השתיקה, את המבט. אז הבטת בי, הרבה. נראה, כאילו
ניסית ללמוד את פניי בעל פה, את ההבעות הכי קטנות, את הזוויות
של השפתיים והעיניים. כאילו שלא משנה מה שאני אגיד, אתה כבר
תדע את זה. אתה תבין את זה שנייה לפני שאני אגיד את המילים,
ותחייך את החיוך הזה שלך, שהתאמת אותו אליי כמו שאני התאמתי את
החיוך שלך. ואולי לא התאמת אותו אליי, אלא זה החיוך הרגיל שלך.
יכול להיות. בכל מקרה, גם אם החיוך הוא שלך וגם אם הוא שלי,
אהבתי אותו. אז אני דיברתי, ואתה חייכת. ענית תשובות קצרות,
ענייניות. מסוכמות היטב. בעלות קו מחשבה ברור. כאלה שאפשר לצטט
לתוך ספר. בלי הסברים מתישים, ללא שום חזרה שאינה במקום.
תשובות נורא מובנות. מחושבות, אולי. כן, בדיוק כאלה שאפשר לצטט
לתוך ספר.
ניסיתי לספר לך דברים, אבל גרמת לי להרגיש כאילו שאני מקריאה
את קורות החיים שלי. לא הפסקת אותי כמעט בכלל, לא שאלת שאלות.
זה נמאס. סתם ישבת וחייכת. אז שאלתי אותך, בפשטות נאיבית
במקצת, שתמיד תוקפת אותי כשאני מתעצבנת, למה אתה לא שואל שום
דבר. למה אתה לא מתעניין, למה אתה לא מספר. לא אמרתי את זה
בצורה מרשעת, אני לא יכולה להיות לא נחמדה לאנשים שאני לא
מכירה. אבל הרשיתי לעצמי להשתחרר קצת. כי הרגשתי שאני מכירה
אותך, באיזשהו מובן. קצת. מתוך שלושה חודשים של נסיעות במונית.
אמרת שאתה כן מתעניין. לא אמרת בצורה מצטדקת מתרפסת, אלא
בעוצמה. גבריות, אולי. אמרת שאתה נהנה להקשיב לי, שאתה בעצמך
לא אוהב שקוטעים אותך, אז אתה משתדל לא לקטוע אחרים. זה מצחיק,
אתה יודע... כל ההיגיון הזה בך. הוא ממש לא מסתדר לי עם החוסר
ארגון אתו בדרך כלל נאלצתי להתמודד. התאים לי, ההגיון הזה.
הסדר, הקולגייט התמידי. הרגשתי בטחון אתך. התחושה הטובה של
השקט שהבאת אתך אז, כשישבת איתי על כיסאות הפלסטיק הכתומים.
לא דיברנו הרבה. יותר נכון, אתה לא דיברת כמעט בכלל, וגם אני
לא דיברתי יותר מדי, יחסית. היו רגעים של שקט, של מבטים.
הזכירו קצת את המשחקים של תקופת המשחק, בתחנה.
ביררתי עליך פרטים עיקריים. לימודים - גבעת רם ("הפקולטה
למתמטיקה ומדעי הטבע"), בית - מעלה אדומים. כל בוקר של לימודים
אוטובוס. אחרי - עבודה. "כלי זמר", בעיר. הייתי שם די הרבה. אף
פעם לא ראיתי אותך. סיפרתי לך עליי. על המשפחה הקטנה, על
התיכון, שנת שירות. על השירות בצפון. על גיא והאירוסין. על
יפעת השרמוטה-מזכירה-אישית-ארוסה-לשעבר שחזרה והופיעה, על
הפרידה הדרמטית. אז, זה נראה כאילו זה לא עניין אותך ממש. לא
היה עמוק מדי, אולי. לא מחושב מספיק, לא רציני. רדוד? אבל
הערכה עצמית כבר הייתה לי אז. עברתי אז את תקופת התיכון
המבולבלת, של התמימות והרגישות והנחיתות. לא עבדו עליי יותר,
כל העניינים האלה. התבגרתי אולי, מהבחינה הזאת. אף אחד יותר לא
גרם לי להרגיש טיפשה ומיותרת. אפילו לא אתה, עם החיוך הזה שלך.

זה טוב, אתה יודע. רק בגלל זה חייכתי כשראיתי אותך אחרי
השיעור, עדיין מחכה לי. רק בגלל זה נשארתי איתך גם אחרי. כי
להסתדר עם אנשים זה קל לי. אף פעם לא הייתה לי יותר מדי בעיה
עם זה. כל עוד הם אוהבים אותי. בזמן שאתה עוד אהבת אותי.
אז, כשעוד אהבת אותי, היה חורף. חורף יפה יחסית, עד כמה שאפשר:
שלושה ימים של שלג מלוכלך ששוכב בקבוצות קטנות בשולי המדרכות
ובקצוות של השיחים ברחוב, בערך עשרה מגה פיגועים עם חמישה עשר
הרוגים בכל אחד, עוד כמה עניינים פוליטיים חסרי חשיבות, וזהו,
בעצם, פחות או יותר. את הלילות ביליתי מתחת לשמיכת פוך, רוב
הפעמים גם אתה היית שם, וקרה גם שטרחת מספיק והכנת לי שוקו
איכותי ככה, על רמה. עם קצפת ושוקולד מגורד למעלה, ועם כדור של
גלידת וניל.. ידעתי שאתה אוהב אותי. הרגשתי את זה בחיבוק
ובשוקו, בחיוך המקסים שעשית בבוקר כשרק בקושי נפתחה לך עין
אחת. אני, מצד שני, לא הראיתי לך אז שאני אוהבת אותך. אני
נראית זוועה בבקרים. השיער מלא קשרים, האיפור מאתמול מרוח,
הפיג'מה - זה כבר סיפור בפני עצמו, ולהגיד לך את האמת - אני לא
חושבת שאני מסוגלת לחייך בבוקר. אולי רק איזה חיוך עקום. אבל
אתה בכל זאת ידעת שאני אוהבת אותך. בלי שאמרתי, בלי שהראיתי.
אולי אני באמת לא ידעתי להסתיר את זה כל כך טוב. או שאולי בכלל
לא ניסיתי. נמאס ממשחקים.

אז, כשעוד אהבת אותי, גם אני אהבתי אותך. מאוד, אפילו. והמשכתי
לאהוב אותך גם הרבה אחרי שאתה הפסקת. כשאתה הלכת. זה היה אז,
ביום העצמאות. יום אחרי יום הזיכרון, שבוע אחרי יום השואה. עוד
יום, עוד מועד שכולם זוכרים. וגם אני זוכרת אותו, אולי קצת
יותר מה"כולם" הזה. זה היה יום עצמאות מיוחד, אז כשעוד אהבת
אותי. שנה אחרי שהכרנו בערך, שנה אחרי משחקי המבטים ומשחקי
התשלום במונית.
נסענו לים. הרגשתי מספיק קרובה אליך בשביל לנסוע איתך לים. לים
הרבה יותר קשה לי להגיע מאשר למיטה. זה דורש רמה הרבה יותר
גבוהה של אינטימיות, רמה שצורכת הרבה מאוד הקרבה, המון
התמודדות. החול והגלים לא מפריעים לי. אבל הכמות היותר מדי
גדולה של עור חשוף, האזורים המוצנעים מכוסים בחתיכות בד קטנות
במיוחד, והכמות הבלתי נסבלת של אור שמש מסנוור שלא נותן לשום
פרט לחמוק מעיני המביט, זה כן מפריע לי. מאוד, אפילו. אולי זו
איזושהי בעיה שעדיין לא התגברתי עליה, איזו מין טראומת ילדות
קשה במיוחד. אז, כשהייתי בת חמש ואמא התעקשה למנוע ממני חתיכות
עוגה או משקאות מתוקים למיניהם, בתירוץ ש"אף אחד מהבנים לא
ירצה לשחק איתך". או אולי איזה תסביך ברבי-דיסני שהתפתח גם
פחות או יותר באותה תקופה. זו גם מעין טראומת ילדות, לא? אז מה
אם אני לא בלונדינית? אז בגלל זה אני לא נוסעת לים. עם חברים,
עם חברות, אין בעיה לנסוע. סתם כי נחמד. אבל איתך? או כל אחד
אחר, במקרה הזה? אז גם איתך היה קשה בהתחלה. התחמקתי מזה המון,
חלק במודע, חלק לא כל כך, אבל היה אביב חם באותה שנה. ואתה
בדיוק קנית את המאזדה. אז נסענו לים. הגענו לאיזה חוף קטן בבת
ים, שנראה לי שבאתי אליו כמה פעמים כשהייתי קטנה. עם המשפחה
המורחבת ועם אילנה, החברה התמידית. זאת ששם, מאז ומתמיד. לא
היה לך יותר מושג ממני בכיוונים, ואני יכולה להעיד על עצמי
שאין לי חוש כיוון מפותח במיוחד. החנית את האוטו באיזו חנייה
שוממת ונטושה, שני קילומטר מהחוף בערך, והלכנו ברגל. "זה קרוב,
זה קרוב, זה רק נראה הרבה. אנחנו כבר מגיעים". הייתי בשמלת
ג'ינס קיצית קצרה, ואתה בדגמ"ח הנצחי ובטי-שירט. השמש חיממה.
חום נעים, הרבה יותר מאשר במרפסת בבית. המון ילדים התרוצצו
בחוף. וזוגות מבוגרים, בני 35-40 ככה, כאלה שלא הולכים למופע
יום העצמאות במרכז העיר. על כל המכוניות בדרך היו דגלים כחול
לבן. מגן דוד באמצע. זה גרם לי לחייך. זה ואתה. דיברת על לידות
של ילדים פגומים. על הלגיטימציה של הפלה, על הבעייתיות שבדת.
על משמעות הרפואה לטווח ארוך. על הפגיעה בתהליכי אבולוציה. על
הניסיון, לפחות. על משמעות החיים?
נהניתי להקשיב לך. זה לא היה נאום מתנשא, זה לא היה מונולוג
מכוון. זה היה סתם שיחה. שיחה חד צדדית אולי, אבל מעניינת.
נכנסנו לים ברגע שהגענו. בקושי הספקתי לקפל את השמלה. קפצת
בשנייה מתוך הבגדים, תפסת לי את היד ורצת למים, עם חיוך ענק.
אף פעם לא ראיתי אותך מתלהב ככה ממשהו. משום דבר. גם לא מהשיחה
על העוברים הפגומים, גם לא מגינויי הפיגועים
בתל-אביב-סלש-ירושלים-סלש-נתניה. ודווקא מהשמש והמים והרוח
והחול התלהבת. זה יפה, באמת יפה. אהבתי את זה בך. צחקתי ממש
הרבה ונכנסנו למים. הצחקת אותי עם הריצה האלגנטית ועם הבגד ים
האדום. לא ציפיתי למצוא אותך עם בגד ים אדום. ואתה אמרת ש"זה
לא אדום, זה 'בורדו'.", חייכתי. הצחקת אותי. הבוקסר ה'בורדו'
הצחיק אותי. הקפצת אותי מהכתפיים שלך למים, וצחקתי. צחקתי גם
כשבלעת המון מלח ונראית ממש מסכן כשהתחלת לירוק אותו ולעשות
פרצופים ממש חמוצים עם הלחיים והאף. אחרי שנחת קצת יצאת לשחייה
ארוכה, בלי להזהיר אותי או משהו. התחלת לשחות ונעלמת. עברו
חמש דקות בערך (שנראו לי כמו נצח), והתחלתי ממש לדאוג. אז עוד
לא הבנתי את המשמעות של דאגה, של לחץ. נלחצתי כשהפסקתי לראות
אותך במים, למרות שהבנתי שזה רק בגלל השמש המסנוורת. עוד כמה
דקות ארוכות. לא חזרת. התחלתי לקרוא לך, ממש לצרוח. אני לא
חושבת שיכלת לתאר לעצמך עד כמה הדאגת אותי. הסתכלתי לאותו
כיוון אליו שחית, ודמיינתי. דמיינתי שראיתי את הגוף שלך עולה
מעל פני המים. דמיינתי הלוויה.
ואז, הרגשתי את הידיים שלך. הן כיסו לי את העיניים והתחילו
לרדת לי דמעות. חיבקת אותי וצחקת, ואני נורא כעסתי עליך. על זה
שנעלמת, וגם על זה שצחקת. חיבקתי אותך נורא חזק. ככה, בתוך
המים, כשהרגליים בקושי מגיעות לקרקעית. שלי, בכל אופן, כי
העמידה שלך נדמתה לי דווקא פחות או יותר מוצקה.
יצאנו מהים. נשכבתי על החול ואתה הלכת להביא מים. ביקשתי
ש"תקנה לי גם..." ואתה אמרת ש"אני כבר יודע. מלבורו, אדום." לא
נשמעת יותר מדי שמח בקשר לזה, והלכת. הסתכלתי עליך הולך עד
שנעלמת בין האנשים, ואז התחלתי לספור גרגירי חול. הפסקתי
כשהגעתי לאלפיים בערך, הסתובבתי לכיוון הים והסתכלתי על הגלים.
שקעתי במחשבות, על חתונה מוזרה עם המון פרחים לבנים וורודים
ממש בהירים ועדינים, והתחיל קצת להחשיך. מין דמדומי שש בערב.
היה לי מוזר שעוד לא חזרת. המצאתי בשבילך תירוצים, והעברתי מבט
על החוף. אנשים התחילו להתפזר, ולא ראיתי אותך בשום מקום.
התלבשתי במהירות ורצתי לכיוון הקיוסק, את הדברים השארתי איפה
ששכבתי. שכחתי מהם לגמרי. היו עדיין אנשים מסביב. בכל זאת, יום
העצמאות. בקיוסק שאלתי את המוכר אם הוא ראה אותך. הוא לא זכר.
טיפוסי. למרות שלא ציפיתי ליותר. היד שלי רעדה, וגם השפה
התחתונה. רצתי לאורך החוף, והטרדתי אנשים. בערך עשרים בחורים
בעלי מבנה גוף דומה לשלך. לרובם גם בגד ים אדום - 'בורדו'.
חזרתי לקיוסק והתיישבתי. עדיין רעדתי. שוב ראיתי את החזיונות
של הים. העלמתי אותם מהר מהמחשבה, פתחתי עיניים. המוכר ברוב
טובו שאל אם אני בסדר. ביקשתי מלבורו אדום. "אין". מסביר
פנים... קניתי פרלמנט. אתה היית אמור להביא לי מלבורו. אבל אם
אין... "סליחה, איפה יש פה קיוסק קרוב?" לא הקשבתי להוראות
שלו. ראיתי רק את הכיוון של היד שלו ורצתי לשם. וגם זרקתי
למוכר "תודה" יבש.

היו המון אנשים על הכביש. משטרה, מד"א. את הקיוסק ראיתי כבר
מטושטש, ואז חושך. אבל חושך בהיר, לבן. נפלתי. לא היה שחור,
כמו שמתארים התעלפות. לבן מבריק, מסנוור. עם כתמים קטנים,
בירוק וכתום זוהר. לא יודעת ממש למה.

התעוררתי לתוך רחוב שקט יותר. פנים נחמדות מאוד רכנו מעליי.
בחורה צעירה, מעט יותר מבוגרת ממני, עשרים וארבע אולי, עם ילדה
קטנה לידה. שתי צמות קצרות ופוני. לאימא היה חיוך ודאגה
בעיניים. שאלה אותי אם אני בסדר, אמרה לי שהתעלפתי. שאלתי רק
דבר אחד. "איפה יונתן?"

אז, בשנייה הזאת, הפסקת לאהוב אותי. ואני לא האמנתי, אני עדיין
אהבתי אותך. אהבתי אותך כל החודשים של בית החולים. ואהבתי אותך
גם אז, כשהדמעות שלי נגעו לך בלחיים הקרות, ואתה לא הגבת. הנחת
לדמעה המלוחה לנזול לך על הלחי החיוורת, עד שנעצרה בפס שמחבר
בינה לבין זיפי השפם שלא גולחו כבר כמה ימים. הפס היפה הזה,
שכל כך אהבתי אצלך. ובתור תשובה קיבלתי את הצפצוף המונוטוני.
לא עוצר. סימן חיים.
ובגלל שהמשכתי לאהוב אותך חזרתי איתך הביתה. ארגנתי אירוע
שיפוצים מדהים ותוך שבוע הרמנו את 'הפרוייקט של השנה'. רוחב
הדלתות הוכפל, האמבטיות, הכניסה למרפסת. והמשכתי לאהוב אותך כל
בוקר במרפסת, עם הסיגריה והקפה. הבאתי אותך עם כיסא הגלגלים
לקצה של הרחבה, מול הכביש, וסיפרתי לך על האנשים שעוברים.
תיארתי לך כל אחד מהם במדוייק, כי העיניים שלך היו עצומות.
בהתחלה עוד השתדלתי לספר על המכוניות שעוברות, אבל התייאשתי די
מהר. זה מה שאהבתי בדירה כשקניתי אותה - השקט. מעט אנשים, ועוד
פחות מכוניות. זוכר? סיפרתי לך את זה כבר פעם. שקט לי מידי,
עכשיו, והעיניים שלך עדיין עצומות.

עכשיו אני מאמינה שאתה כבר לא אוהב אותי. השתכנעתי. הפנמתי.
ואני כן, אני עדיין אוהבת אותך. אז השארתי לך קולגייט ומברשת
חדשה מתחת לכרית. והתקשרתי כבר למד"א, אמרתי שזה מקרה חירום.
אל תדאג, ידאגו לך שם. ויפה שם. עוברות הרבה מכוניות בכביש,
אפשר לספור אותן. ואף אחד לא יטפטף לך דמעות על הלחיים.
מבטיחה. כי אולי זה מפריע לך. רק שמהצפצוף קצת קשה להבין אם
הדמעה הזאת היא מאותם דברים שאתה רוצה להתעקש עליהם. כי
מהצפצוף אי אפשר לקבוע אם אתה רוצה להשתמש בטון התקיף וההחלטי
הזה שלך. או שעכשיו הוא כבר לא שלך. המכונה היא הטון שלך,
במקום.
אולי זה לא היה רעיון טוב להביא אותך הביתה, בשבילך. אבל לי זה
היה חשוב. וכן, אולי אני כן אגואיסטית. מדליקה מלבורו אדום,
האחרון שלי. הנה, החפיסה עוד מלאה. אני יודעת שאני לא אגע בה
יותר.

אתה יודע על מה אני חושבת עכשיו? על זה שאז, בתיכון, הבטחתי
לאמא שהסיגריות לא יהרגו אותי.

קיימתי.


כמה נעים לקום בבוקר, ולהכין קפה. לשטוף פנים, לחכות עד
שהקומקום ירתח, ולמזוג. קפה שחור. לצאת למרפסת, לשבת ליד
השולחן המאובק, על הכיסא העוד יותר מאובק. להדליק מלבורו אדום
במצית שבאמת עובד. להסתכל דרך העצים במרפסת על הכביש שליד.
לספור מכוניות. להתייאש, כי לא עוברות מכוניות בכביש, ולהתחיל
לספור אנשים שעוברים. לנסות להבין מה זה כל הריחות שמתחלפים.

אני כבר לא אבין.

מוקדש ליונתן. מאז שהמצאתי אותך, הפכת לאמיתי. אל תיעלם לי.