היא ניצבה לה שמה בפינה. מוסתרת כולה בחשכה של בית השיכר, כולה
מרוכזת בכוסה. עינייה מוסחת לגמרי במציאות שוקעות בתוך מרירות.

הרבה גברים ונשים נכנסים ויוצאים. שותים את השיכר המפורסם, בעל
המרכיב הסודי שמייחד את המקום. חלק מן הגברים מנסים לדלות
פרטים מהגברת. למה היא נראית כה עצובה. הרבה מהם בתקוה שאיתה
ימצאו סיפוק כלשהו, בין אם הוא אינלקאולי או פיזי. אך היא
מסיטה כבהניף יד את כל אותם בוזזי זמנה.
ובחוץ הוא נמצא שודד את נוזל החיים של עוברי אורח. מסופק בכל
פעם מחדש. פורקן האורגזמה של כל נשיקת מוות מהדהד בו בחזוקה כל
פעם מחדש. מחדש את עוצמתו.
ובעת שניגב את ידו מדמו של רוכב על סוס חדש משהו באויר, מרחרח
אותו סביבו. משהו חד, משהו אחר.
הוא נמשך אחר הריח. זה לא היה ממש ריח. זה לא היה ממש משהו. אך
יותר מהכל זאת הייתה תחושה, זימון נישא באויר.
המקום החל להתרוקן, הגברים שלא הצליחו לזכות בה, המשיכו עם
אחרות או חזרו לאלה שהיו כבר שלהן.
והיא ממשיכה להתבונן בספל כאילו הזמן עצר מלכת. ורק הברמן
עדיין שלח בה מבטים, מבטים של סיום של זירוז. אבל שום דבר לא
הטריד את שלוותה, ולמה שיטריד, הוא כבר יבוא...
עכשיו הוא היה שבוי לגמרי, לא מתעכב אצל אחרים. זה שלט בו
לגמרי כמו טירוף, הוא לא יכל להמתין יותר. הוא ראה מאיפה זה
הגיע. אחד מהמקומות החביבים עליו לחפש את קורבנותיו שיתנו לו
כוח להמשיך את קיומו המזדקן.
הברמן כבר בא לבקש מהגבירה הנאה שבפינה לעזוב. אך לפתע נפתחה
הדלת בחבטה חזקה. אדון גבוה למדי, לבוש שחור כולו, עם שכמית
וכובע צלינדר בעל מחלפות ארוכות שדיגדגו את שכמותיו.
הוא נעץ מבט אחד בברמן. מבט נוקב אחד וזרק לעברו, "קשישי הטוב,
התועיל בחדוותך למזוג לי כוס שיכר". הברמן הנהן לחיוב ולמרות
שמתחת לדלפק שכנה לה חבית של מלאה של שיכר הרגיש דחף עז לחפש
אותו דווקא מאחורה.
הוא חייך לעברה, חיוך מלא שיניים, אפשר היה להגיד שהיה מאיר את
החדר, אם שיניו החדות לא היו מקפיאות דם. הוא כיחכח בגרונו
וכבר עמד להגיד פנינה כזאת או אחרת. כשהיא הספיקה לקטוע אותו
"שנחלוף על ההגיגים המטופשים של שבירת הקרח". הוא חייך כלפיה,
לא רגיל שקוטעים את דבריו. מופתע מדבריה. "הרשי לי להציג את
עצמי, דארקו בלאק" קד בפניה. "דלילה" חייכה.  
הוא ניסה להרשים אותה במעלילו, בשמו שיצא לו בין ארצות אירופה.
והיא פיהקה. לפתע העבירה את ידה הענוגה על זיו פניו החלק.
"חשבתי שתדבר פחות ותפעל יותר". הוא חייך נועזותה וישירותה
הקסימו אותו. הוא ידע שזה נשיקת מוות אחת שהוא הולך להנאות
ממנה.
הם התגוששו, נאבקים אחד בשני בחוזקה. הוא יהנה מזה קצת לפני
שיפעל. היא גררה אותו לחדר כלשהו באותו בית שיכר. הם התגוששו
עוד יותר. הוא לא יכל להמתין ושלח יד אל חולצתה, מעביר יד על
קימורי שדיה המעוגלים. פותח כפתור, נתון באופוריה שגעשה בראשו.
פורם את חולצתה.
ואז צלב קטן מונח בין שדייה, נגלה לעינייו. זרח בכסף. "אה!!!"
הוא זעק מכאב מעוור עקב כוחו של אותו צלב.
היא לא חיכתה שנייה ופתחה את החלון אור הירח. חדר פנימה. ולפתע
דמות שעירה וגדולה נכנסה לחדר. מתנפלת על אותו איש אצולה.
קורעת אותו בין טפריה. מכרסמת מה שנשאר ממנו. והיא דלילה,
מצחקקת לה בצד. "ערפדים היא נאנחת לעצמה, וסוגרת את החלון. "הם
אף פעם לא לומדים הא?" מדברת על זאבה שאט אט מקבל צורה אנושית.
הצורה האנושית של הברמן. "אף פעם, החשיבות העצמית שלהם מעוורת
אותם, עם מיותר" אומר הברמן "אבל טוב לעסקים" ומרים את גופתו
של הערפד שופך את דמה אל תוך חבית.
"מענין אם האנשים היו יודעים את המרכיב הסודי שלי לשיכר הם היו
ממשיכים לבוא".
"אל תתן לזה להטריד את מוחך, אם הם עדיין סומכים על שם כמו
דלילה, הם לא יטרחו לבדוק מה הם שותים, כל עוד הם נהנים" חייכה
חיוך אחרון כלפי ידידה. ויצאה מהחדר כעורב בדרך לעוד פטי שירצה
חלק מכוח גדול ממה שיכול להתמודד איתו, ובמקום זה יאבד את הכל.