מירו עישן לידי ללא הפסקה. הוא יודע שטבעות עשן הן המאכל האהוב
עליי. השתעלתי כמו דרקון אסמטי וזה לא עשה עליו רושם כביר.
מירו התפוצץ!!!
וכל החלקים שלו חגו סביבי במעגל. כמו סופת הוריקן בקוטר אברי
אדם, הוא חיפש לשאוב אותי, לרסק ולפלוט את גופי לחדר חושך,
להוציא נגטיב המוח.
ידו השמאלית לקחה כפית והחלה מאכילה אותי ברסק תפוחים. החיתול
ספג את השאריות.
פתאום הרגשתי זקן, חכם, מנוסה ושברירי. כשהעיניים של מירו
מקרינות על מסך קיר את ילדותי הלבנה. וזו, לעומת זקנתי הצהובה,
מריחה אחרת, מריחה טוב. הפציעות, כמעט תמיד, שטחיות.
מירו החל מחבר עצמו בחזרה. ידיים, רגליים, פה, כל אותם אברי
אלימות. ומכיוון שהיה פרוידאני בבקרים, הפך לתינוק בכיין הרוצה
שמיים כחולים, נאות דשא להרביץ בהן וטמפרטורה של אינקובטור.
אז הכנסתי אותו למיקרוגל. שלוש דקות בחום גבוה יכולות לעשות
פלאים עם תינוק בכיין. מירו יצא מהמיקרו בן-אדם חדש, הרבה יותר
שחור, פחות מדי נושם. ולמרות שנתתי לו מסכת חמצן גנובה מבואינג
747 של אל-על, הוא העדיף לכרוך לולאת וילון דהוי סביב צווארו
ולצייר ספות של פסיכולוגים.
הצבע, אט אט, חזר ללחייו והוא שוב נשם סדיר.
אני פירסמתי את שירי הראשון באינטרנט והרגשתי כמו שור בקורידה,
מפורסם לרגע. ומבין הריסותיו של מירו מצאתי את ההשראה של שלוש
עד שבע בבוקר. |