"...ורק אמרו לנו שאנחנו נוסעים מזרחה.
ואני הייתי מסתכלת מהחלון, מהצוהר,
על האופק וניסתי לנחש לאן אנחנו נוסעים..."
(פניה, אשת עדות)

"אין לתפוס את האופק, זהו חוק טבע"
נהגה לומר לי אימי,
אך המון אדם רדף אחריו חרף אזהרותיה.
לא רבים כמו שרדפו את עמי,
ועדיין רבים ניסו לשים על האופק ידיים.
אך אנו השגנו אותו, יותר נכון, הוא השיגנו.
ובכל זאת היה צדק בדבריה-
האופק הוא אכן היכן שאדמה נושקת לשמיים.

כשאין אל ובני אדם
הכופים על הטבע חוק ומסגרת-
גם הוא מאבד עצמו לדעת  בבדידותו
ועמוד שדרתו נטחן דק דק
תחת חוליות שפיפוני הרכבת.

עתה ידעתי
כי הטבע תחת נטל משאו
הקשה עורף, עצם עיניו וקרס.
כעת הוא כבר אינו לבד.
לכן כמעט לא התפלאתי על דבר-
לא על הזוחלים שלא נמו בחורף,
ולא שלא השילו אחריהם ולו קשקש.
פליאתי יצאה רק על דבר אחד:
דמויות אנשים בעלי דם קר.

בדרכנו על רצועות הברזל
העקודות על העצים,
כל זריחה הייתה לנו תמרור
המורה את הדרך לכבשני המזרח.
היכן שעמודי התווך של אדם
מתפצפצים,
עמוק בנבכי רחם התנור-
שם לוחשות הלהבות קדיש לאדם הנשכח.  

מי שלא שמע את זמר האם לבנה
בעוד הכר פורט הס על קנהו ומיתריו,
לא שמע חמלה מימיו.