נעמי.

זמן כה רב.
זכרת אותי? אני,
אני ששייך לך, ידעת זאת? אני זה שחיכה לידך בלילות של בכי ושל
עצימות נפש שהתגלגלה ברצון כפייתי למות.
אני יודע אותך, יודע תנודותיך. אני זה שזוכר מעגלים אותם יצרת
בחוגך תוך כדי ריקוד.
אני זה שמצא את הנקודה שלך, הנקודה בה את בוכה, או צוחקת.
הנקודה בה את מאושרת, או שבורה.
הנקודה בה את את.
ובאותה נקודה גם אני, את הצלע שנלקחה. את חלק אלוה ממעלה שניטע
בגני.
ואני נמצא בך, בנקודה המשותפת לכח והייעף, לרוח והחומר, לתקווה
והיאוש, לי ולך.
אני בך כשאת מתעוררת, מוחה את עינייך ומחייכת חיוך ראשון. גם
אני מחייך איתך, אני מודד אותך בסרגל שאין לו ולו שנתה אחת
מדוייקת. שיניתי את אמותי בשבילך, את מדותי רחבתי כדי להכילך
בעוד אותי אני לא מכיל.
לעד לא אראה.
לעד לא אוהב.
לעד לא אחלוק אותך, איתך.
אני שלך, ואת ? אני סובב סביבי, מחפש, אבל לא רואה כלום.
עיוורת אותי? בלעת אותי?
ואולי אני זה שחדל? אולי אני זה שאבד ואת, את פה?
רחמי עלי נעמי שלי, רחמי ועלי ושימי קץ.
שימי לי קץ.
יובל.