למה זה ככה?!
אני לא יודעת...
תחייכי!
אני מחייכת...
תצחקי!
אני צוחקת, לא יכולה להפסיק לצחוק, לא יכולה...
תשמחי!
אני שמחה, אתה לא רואים?! אני מחייכת, אני צוחקת...
אני שמחה!

אבל אתם לא רואים שזאת הצגה?!

ממש קצת אנשים מצחיקים אותי באמת,
גורמים לי להרגיש ששווה לא להיפרד,
מהחיים, מהתקווה, מהאדמה...

אני לא מבינה למה אני פה,
לחיות?! להנות?!
או אולי לסבול?! ולקוות?!
למות?! או אולי פשוט לא להיות?!
למה זה ככה?!
אני לא יודעת...

זה בסדר, עכשיו הכאב הוא אחר,
זה לא הכאב הזה שלא עובר,
אותו אני מסתירה, עמוק במגירה, יחד עם הזכרונות, התמונות
והדפים הלבנים, הישנים והחדשים, כל החיים עליהם כתובים...
הההנאה, התקווה, המוות והחוסר קיום,שלי, של כולם...

אל תדאגו, הכאב הזה הוא אחר!

זה אירוני שכאב שרואים משכיח כאב שמרגישים...