"נו אז מה אתה אומר?" שאלה כששיערה מתבדר ברוח הלחה שנשבה
מכיוון הים.
"מה אני אומר על מה?" ענה לה בשאלה כשהוא מביט אל הנוף הנשקף
ממעלה המצפה .
"על מה שהרגע אמרתי" אמרה וחייכה חיוך עצבני.

למראית עין הוא היה נורמלי, רק מעטים ידעו זאת, היה הוא כמו
כולם, כמו כולם כמעט. במשך שנים נשא עמו את הסוד הזה, במשך
שנים אף הוא לא ידע. למרעית עין הוא היה כמו כולם אבל מי שהכיר
אותו ידע עליה, היא הייתה לו כמום. איש לא ראה אותה בדרך כלל,
והיא לא הגבילה אותו בשום צורה פיזית. אבל מי שידע להסתכל היה
רואה שבתחתית גבו בצד הימני היתה פתקית. הוא עצמו אינו זוכר את
מספר הפעמים שניסה להסירה. פעם ניסה לגזרה, פעם אחרת ניסה הוא
לשורף אותה אך בכל הפעמים שבה וצמחה לה, כמו עשב עיקש, אותה
הפתקית.

"אין לי מה להגיד" אמר לאחר דקות ארוכות של שתיקה "תעשי מה
שטוב לך" זרק והביט אל על. במרום עינו ראו רק את מגדלי עזריאלי
הנישאים עד לשמים, מבעד למשקפי השמש הכהים שלו, דמעה אחת יחידה
זלגה לה כפלט של הפחד האדיר שהשתרר בתוכו.
"די" חיבקה אותו והצמידה אותו קרוב אל ליבה, דרך נשימותיה יכל
היה להרגיש שגם היא בוכה.
אחד על כתפו של השני הזילו דמעה. "למה את בוכה?" שאל לפתע,
"הרי את זו שעוזבת אותי"
מבין דמעותיה המלוחות והחמות לחשה "אתה חושב שאני רוצה?" הוא
נאנח ונשען על המעקה.
"אז כן קראת אותה" אמר בעודו משקיף אל המכוניות החונות בחניה.
היא פתחה את עיניה החומות לרווחה והביטה בו במבט שואל. "קראתי
את מה?" שאלה לאחר שראתה שהוא אינו מתכוון לספק לה את התשובה
שרצתה.
"לא חשוב" הוא אמר לה. היא הרכינה את ראשה וחפנה אותו בכפות
ידיה. דמעות סוכר זלגו מבין אצבעותיה אל רגלי המשי החשופות.
הוא כבר היה למטה, בחניה.

אפילו הוא לא יכול היה להגיד כמה פעמים ניסה להסירה. פעם אחת
אפילו קשר חוט לדלת אבל היא במקומה נשארת ותמיד צומחת מחדש,
כמו עשב עיקש,  אותה הפתקית שעליה רשום "נא לזרוק בסוף השימוש"


היא שמה את התיק השחור על גבה והחלה לרוץ...




מוקדש לתפוח שלעולם לא ירקיב. את מקומך בצמרת לעולם לא תאבד
וידי קצרה מלהגיע.