הזרקור ממעל מפקירני כדרך קבע
לנחילי עיניים סקרניות;
אני מתחממת לאורו
ומתפשטת לאטי.
תנועותיי רחבות ומכריזות את עצמן.
הבעות פניי מחושבות ומדוייקות להפליא -
הנה אני מרוכזת; הנה אני מרוצה.
מול עיניי דמותי ניבטת כמהצד.
אני בוחנת אותה בקפידה של קלוז אפ
למען הפוטוגניות האופטימלית:
להחליק יד על השיער בתנועה מעודנת -
לשאוב הבטן -
להפנות הראש ימינה, ובעקלול שפתיים -
(הקאט לא נשמע)
אך גם עיניי לעתים זרות לי;
דמעותיי הזולגות למקומן וקופאות
כשובל יהלומים.
כנגד האור האישונים נרעדים ומבריקים כמצופים קרח
- הו מרילין, מדוע זה
עצבותך יפה כל כך?
עצבותי פונה אל המראה
ועונה:
יהלומים יפים יותר על הלחיים.
(מה חבל ששיערך אינו סרוק)
ואם ברצוני לדייק
אני מתאמנת ומשננת אינסטינקטים מוכרזים:
מבוכה - עורף משופשף.
רוגז, כאב - שפה נשוכה.
וגם בסופת גשם או אבק
שערי יודע להתעופף אחורנית יפה יפה
ולהבריק.
אך גם כשאני מעופפת לי כך
עודי זוכרת את מקומי:
במה.
זו שהתכווצה אט אט
תחת טביעות רגליי
וכעת עוקבת אחריי
בעת פסיעתי על הקרקע.
ויחד עמה עוקב אחריי
ללא הפסק
אותו זוג עיניים כחולות.
לעתים הוא מרטש אותי באכזריות קטנונית ונואשת:
"הנה: אלו הם
פני הדברים, פנייך. יש לקבל את הקיים.
התוכלי?"
ואני מנסה לאסוף את פיסותיי המדממות לכדי
צורה ראויה,
מתיישבת בשיכול רגליים
והפעם מפנה את פניי המטולאות
לצד הפוטוגני של האור. |