Sometimes, in my HEAD, we were so many things

לפני שהייתי נרדמת כמעט בכל לילה, הייתי פוגשת אותך.
לפעמים הייתי מחכה לרגע שבו אדע שעוד יום תם ונשלם, ושהגיע
זמננו.
היינו נפגשות שם, בתוך הבועה שלי, ועושות המון דברים.
לרוב אהבה
הייתי נרדמת כל לילה לתוכנו, ומתעוררת בלעדייך לצידי. ובכל
זאת, הייתי איתך עוד הרבה לפני שזה קרה כאן.
לפני כן היתי ממלאת את הלילות שלי, אחר כך מילאת הכל.
מדהים איך יכולת בגופך הקטן.

בראש שלי היה מאז ומעולם עולם ומלואו.
היינו רבות ומשלימות שם גם בימים שכל אחת היתי עסוקה בעינינה.
היינו במקומות בעלי יופי מרהיב, נופים חלומיים, והיינו
מתגלגלות על הדשא ערומות, נכבות מהחול הלוהט.
עשינו את זה בכ-ל מקום.
ולפעמים בבית. על השטיח שלי או במטבח שלך. שם זה היה הכי מוזר
כי זו היתה בועה בתוך טפט מציאותי.

אם היתי צריכה לעשות אז רשימה של 10 דברים בלתי אפשריים
שיקרו, כל ההזיות האלה היו לוקחות מקום ראשון
רק שמאחת מהן התעוררתי ומצאתי אותך שם.

לפעמים, כשהתחשק לי להתגבר עלייך, הייתי מדמיינת את הסוף.
מעולם לא רגשני וקורע לב, לא דרמטי כמו ההתחלה, בלי הרבה
צבעים, את הכאב שלנו היינו נושאות בשקט, פרידה נקיה בין שני
אנשים בוגרים שמבינים (שמסיבה מטורפת כלשהי) ככה זה צריך
להיות.
בתוך הבועה שלי לקבל את המציאות, פירושה היה להתבגר.
במציאות, לקבל את הבועה כחלק ממני, היתה הדרך לשרוד.

משום מה, בכל כך הרבה פרידות נפגשנו למטה במקרה, לאחר שנים,
כשטיילתי עם הכלב.
היינו מדברות בסתמיות, מתענינות בשלומינו, מגששות בזהירות
בשאלות "דרך אגביות" על בני הזוג החדשים וממשיכים לדכינו.

ההתחלות שלנו תמיד היו וולקניות והסופים סטריליים. אני חושבת
שהגורל צצצוחק על זה עד היום.

היום עברתי מתחת לבית שלך ומבטי נתקע בחלונך.
חשבתי שיכול להיות מצחיק אם תרדי עכשיו למטה להוציא את הזבל
ותתקלי בי.
היינו מחליפות שלום מנומס ומענינות בשלום אחת של השניה.
היית עולה למעלה והולכת לישון. ואני היתי חוזרת הביתה ומנסה
להעביר למסך את ההלם שעבר בי כשקלטתי שגם זה קרה.

אם היתי צריכה לעשות אז רשימה של 10 דברים בלתי אפשריים
שיקרו, הסוף שלנו, לא היה מופיע בה. הסוף שלנו לא נתפס
כמציאותי מעולם.
מכל ההזיות ההן - הוא היה הכי אמין בהשארו אחת.

לא ירדת להוציא את הזבל, אך יום אחד גם זה יקרה.

לחיות זה לדעת שהכל אפשרי.