ניסי הייתה בעצם איגואנת בית. המוכר בחנות בדק בדקדקנות את
מנעולי האקווריום בטרם מסר לי אותה.
"באהבה", הוא אמר לי "רק באהבה תוגלי לגדל אותה".
ניסי היא נקבת איגואנה בצבע ירוק תפוח מרהיב. יש לה שני שקים
יפים ועגולים, שלמים כאלה, בצידי הפנים, מתחת לעיניים וכשהיא
מחייכת, אני יודעת שזה בא לה מבפנים.

אני וניסי, או אולי יחייב אותי הנימוס לומר:ניסי ואני, עברנו
חודשיים מדהימים ביחד.
היום, כך אני יכולה לומר בצער עמוק וביגון קודר עד סגרירי,
ניסי כבר איננה עמנו.
מפאת כבודה אתחיל סיפור זה במקום בו ראוי לו שיתחיל: בהתחלה.

 
את ניסי קניתי בהגיעי לגיל העגול, תשע עשרה, שישה חודשים
ויומיים, לאחר הסטוריה טראגית-קומית של נטישות למיניהן:
- נטישת ספסל הלימודים של כיתה ג' (המורה ברוריה יוקדת המבט
שלחה אותי לכיתה א'. משום מה היא סברה כי בדרך זו יוקל עליה
לאלפני בינה. למותר לציין שלא הצליחה במלאכת קודש זו).
- נטישת מערכת הבגרויות בעוד חברותי משמינות לאיטן מלעיסת
שוקולד (אני תוהה מי הצליח להחדיר להן לראש ששוקולד מגביר את
יכולת הריכוז).
- נטישת קורס הילינג במכללה פאקינג הוליסטית בתל אביב (איך
יכולתי להתרכז בצפייה מאסיבית בהילות כשכל העת עסקתי בחשיבה
צרופה על ה-4,000 שלי שמצאו את דרכם אל כיסו של המורה
הנורא-נורא רוחני שלי?)
- נטישת  חמש (!), חמש מקומות שירות לאומי בשנה אחת (אני מוכנה
להישבע בהן צדק שכל עניין העזיבות בשירות נבע מסיבוכים טכניים
בלבד! מבלי סיבוכים טכניים אלו הייתי מסתפקת בשתיים שלוש
נטישות לשנה).

כשקניתי את ניסי, אשר היוותה עבורי ניסיון ומכאן שמה (אנצל
נקודה זו בכדי להזכירכם שהטיות אינן הצד החזק שלי. לבגרות
בלשון אפילו לא טרחתי לגשת. אבל אני משערת שתסכימו איתי שלכל
אחד היו נסיבות מקלות לו צריך היה לשבת משך שנתיים תחת ממטרה
המוריקה עליו קובוצים וחיריקים ושמה, כמה מפתה, יונה ברוש)
בקיצור, קצת לפני שקניתי אותה, את ניסי, עמדתי בדיוק לקראת
נטישה נוספת ולדעתי, אף דרמטית מקודמותיה.
וכל כך למה? כי הפעם נמאס לי לגמרי.
זה אפילו לא היה עניין מספרי, זאת אומרת, אין לי שום אפשרות
לזקוף את הזעזוע האדיר שלי לכך שזו הנטישה השלוש עשרה (למצוות?
למזל רע?) ואולי השביעית (עטופה במעטה ערפילי ומסתורי, או ככה
לפחות שמעתי מישהו אומר על הספרה - 7 ).
לא, אפילו בדבר פשוט כמו אמונות טפילות לא יכולתי להאמין. פשוט
כי עם כל נטישות הביניים (אותם, אשכרה, קצרה ידי מלתאר) איבדתי
את הספירה.

וככה, בגיל תשע עשרה, שישה חודשים ויום וחצי, מצאתי את עצמי
לקראת נטישת המיליון שלי (לא פשוטו כמשמעו, אבל כמעט),
כשהתחלתי לברר על עבודה כאופר בחו"ל תוך שאני רשומה לקורס
ברישום וגם יש לי עבודה טובה, כאן, בארץ.

"הגיעו מים עד נפש", אמרתי לעצמי. "אם תתערב הפעם יד ההשגחה
ותקבע את הקץ על הנסיעה המטופשת הזאת, הריני, כל כולי, כאן
והיום ועכשיו ואפילו אחר כבוד (אם אני ממש חייבת) נשבעת בהן
צדקי שאקנה לי איגואנת מחמד ואנסה לשרוד איתה לנצח ולעולמים.
חייבים להתחיל במשהו", אמרתי לעצמי, "בעל עושה יותר קולות
מאיגואנה, בזה את יכולה להיות בטוחה".

וכך, חמושה בהחלטתי זו ובסירובה של חברת האופר לקבל אל שורותיה
בחורה ללא רישיון נהיגה (אחרי התיאוריה נטשתי את העסק. בעיות
טכניות, כמובן) ארזתי את עצמי ונסעתי לכרכור, לקנות לי איגואנת
מחמד מתוקה וירקרקה.

כפי שצינתי לעיל, לאיגואנה קראתי "ניסי" והבטחתי לשמוליק, האבא
הקודם של חברתי קוצנית הגב, שאנהג בה "באהבה, רק באהבה".

ובכן, לסיכומו של עניין: אינני יודעת מה השתבש, אך יודעת אני
אל נכון כי היכן שהוא קרתה תקלה, ולמצער, יתכן שניסי, איגואנת
הניסיון שלי נקנתה מקולקלת. כיוון שחודשיים למן היום בו סגר
שמוליק היטב את מנעולי האקווריום של קטנתי, מצאתיה דוממת
ונטולת רוח חיים.

מילים אלו אני רוצה לכתוב לזכרך ולכבודך, ניסי, על שהיית עימי
חודשיים נהדרים בם ניסיתי לזכור להאכילך מדי פעם (כולי התנצלות
על כי שכחתי את העיתוי המדויק בו ציווה עלי שמוליק להאכילך.
יתכן כי היה זה אחת לחודש, אולי ליומיים? אינני יודעת)
על חודשיים נפלאים בהם הייתי אמורה להחליף מידי פעם את אבני
החצץ המצחינות שבאקווריום שלך אך פרח מזיכרוני ועל כך, עימך
הסליחה.

ניסי, אהבתי אותך. נעמת לי מאד. יפתה אהבתך לי מאהבת נשים. אני
מוכנה להתחייב לזה למרות שעד היום עוד לא התנסיתי בכך.

היי שלום.