"בונאה, אתה כזה פחדן!" צעק דני השמן. "מי ישמע מה אנחנו
עושים... כולה אמרתי שנלך לבית קברות ונשבור מצבות שכבר ממש
מפוררות וישנות, כאילו מישהו בא לבקר את האנשים הזקנים שקבורים
שם", דני השמן המשיך להסביר לאט לאט כדי שכולם יבינו, אבל
עיניו הביטו ביוני. "נו, אז מה החלטת?"

דני השמן היה ראש החבורה. מין בן זונה מטורף כזה, שכל הקטע שלו
זה לגרור אחריו את החברים המפוקפקים שלו ולעשות דברים שאף אחד
לא מעז. אחרי כל מעשה כזה, מעמדו של דני השמן (שטען שהוא רק
מגודל עצמות, כמובן) עלה בקרב החבורה.
החבורה של דני השמן הייתה מורכבת מילדים בכיתה ו' עד ז'. כמובן
שדני השמן היה בכיתה ז', הכי גדול מכולם (תרתי משמע).  אם רצית
להצטרף לחבורה של דני השמן, היית צריך לעבור טקס השבעה ולבצע
משימה בלתי שגרתית, שאם עברת אותה בהצלחה, התקבלת.
טקס ההשבעה נערך פעם בחודשיים לכל החניכים החדשים שרצו להצטרף,
ותמיד עמדו בתור עוד ועוד ילדים. השמועה עברה מרגל לרגל (כי
אסור היה לדבר על החבורה בשום פנים ואופן) והחבורה של דני השמן
גדלה לה לאיטה.

יוני, חניך חדש, הצטרף רק לפני כמה שבועות לחבורה אבל נחשב
לבין הפחדנים. דינם של הפחדנים בחבורה של דני השמן היה מחריד
למדי, ולכן ברגע שנכנסת לחבורה, נכנסת לתמיד, אלא אם כן אתה
רוצה להיות מוכה עד כמעט מוות על ידי עשרים ומשהו ילדים עם דם
במוח וברק משוגע בעיניים.
יוני למד גם הוא בכיתה ז', היה ילד קטן ורזה, שקט, מופנם
ונחמד. נחמד מאוד לכולם. לחבורה הוא הגיע דרך החבר הכי טוב
שלו, נמרוד, שהגיע דרך בן דוד שלו גיל, שהגיע דרך דני השמן
ששכנע אותו להצטרף (במכות כמובן...).
כדי להתקבל לחבורה יוני היה צריך לבצע משימה לא קלה, שעלתה
בהרבה פעימות לב ועבירות על החוק מצידו של יוני התמים והנחמד.
הוא היא צריך לעשות את הדברים הבאים, בסדר המדויק: להיכנס
לפיצוציה עם עוד שני חברים שהוא יבחר, להעסיק את המוכר
ובינתיים לרוקן לו את הקופה. אחרי שלקח את הכסף, לברוח מהמקום,
ללכת לזונה ולזיין אותה, להביא הוכחות (תמונות...) ואח"כ
להראות את התמונות האלה לכל החבורה שתחליט אם יוני מספיק גבר
כדי להתקבל.
בסופו של דבר יוני התקבל. זה עלה לו בגניבה, איבוד הבתולין
לזונה מכוערת ומגעילה ובעיקר בהמון בושה וייסורי מצפון. אבל
הוא התקבל, וזה היה העיקר בשביל דני השמן, בשביל החבורה, בשביל
נמרוד החבר הכי טוב שלו וגם... בשבילו.

המסע הקטן של החבורה של דני השמן באותו יום שישי קריר בחורף
לבית הקברות העירוני הייתה עניין יחסית פעוט לעומת הדברים
שהחבורה של דני השמן כבר עשתה בעבר. אבל דני השמן לא אכל הרבה
בצהרים והמוח שלו היה מרוקן ממחשבות על מעשים מפגרים אחרים,
וללכת להרוס מצבות ישנות נראה לו כמשהו קליל, משחק מקדים לפני
התכנון הבא שיבוא לו לראש במהלך הימים הבאים.
והם הלכו אחרי דני השמן, כמו שתמיד הלכו, ושברו 8 (!) מצבות,
אפילו ריססו כמה בספריי שחור וברחו מהמקום.

שבועיים אחרי זה, היה יום חמישי בצהריים, חופש חנוכה, ודני
השמן היה משועמם. הפעם הוא לא הסתפק בבית הקברות שאחרי 3 פעמים
שכבר ביקרו שם והרסו את המקום, כבר שיעמם אותו. דני השמן אסף
את החבורה בשעה ארבע אחה"צ במקלט שתמיד היו נפגשים בו. הוא אמר
שהיום עושים רענון לחברי הקבוצה, מעין מבחן אומץ שמי שלא יעבור
אותו יועף במכות מהחבורה. המשימה הייתה ללכת על מסילת הברזל
כשרכבת באה ממול ולקפוץ מהרכבת רק מתי שדני השמן צועק שאפשר,
כמובן, מספיק זמן לפני שהרכבת תפגע בו.
אחרי שדני השמן אמר לכולם את המשימה, הייתה דממה במקלט. אף אחד
לא דיבר, לא העז למחות ובטח שלא לבקר את הרעיון של דני השמן.
דני השמן ראה בזה כהסכמה (לא שאכפת לו גם אם מישהו לא מסכים)
ויצא מהמקלט, כשכל הילדים נגררים מאחוריו ברעד קל.

דני נתן ליוני להיות הראשון במשימה. יוני היה צריך ללכת על
המסילה, לאורכה, ולחכות שתבוא הרכבת, ורק כשדני השמן יאמר
לקפוץ - יוני צריך לקפוץ. יוני רעד מפחד, אבל ברירה לא הייתה
לו. הוא עמד על המסילה, הלך הלוך וחזור מרחק של מטרים בודדים,
וכל הזמן הסתכל על הילדים בחבורה, בעיקר על נמרוד ודני השמן.
הוא חכה לראות התחרטות, ביטוי של פחד, של חברות, אבל שום דבר
לא בא. רק דני השמן כל הזמן דבר, על כמה שזה חשוב לעבור את
המבחן הזה ובלה בלה בלה.
אחרי 20 דקות הגיעה הרכבת. יוני ראה אותה באה מולו מרחוק,
במהירות עצומה. מבטו עבר מהרכבת - אל דני השמן ובחזרה וכך
הלאה. הרכבת התקרבה והתקרבה והחלה לצפצף בעצבנות ליוני שעל
המסילה כדי שיזוז, ויוני חכה לפקודה של דני השמן כדי לקפוץ, אך
היא לא מיהרה לבוא. ברגע האחרון, כשהרכבת במרחק של אולי 15
שניות מפגיעה ביוני, דני השמן הוציא מילה אחת מפיו: "קפוץ".
ויוני קפץ, אוהו איך הוא קפץ, זינק זו אולי מילה יותר מתאימה.
יוני קפץ ורץ רחוק ככל האפשר, והרכבת המשיכה לדרכה... יוני עבר
את המבחן.

הפעם דני השמן החליט שהוא יהיה הבא בתור, כדי לשמש דוגמא, כדי
להראות לכולם שהוא המנהיג האולטימטיבי והאמיתי. דני השמן עלה
על המסילה והחל לדלג עליה בעצבנות הלוך וחזור, לא מוציא מילה
מפיו. אחרי חצי שעה של ציפייה לרכבת שתגיע, היא הגיעה. שוב,
בעוצמה ובמהירות, דוהרת לה לכיוונו של דני השמן. דני השמן צחק
לו בקול רם, הסתכל על כולם ואמר: "רק תסתכלו מתי אני קופץ
ואיזה קפיצה אני הולך להביא!"
הרכבת שעטה לכיוונו והוא המשיך לדלג על המסילה בקלילות של ילד
שמן. כשהרכבת הייתה במרחק של חצי קילומטר דני השמן נעצר במקום
והסתכל עליה במבט מכווץ. הוא חיכה וחיכה שתתקרב עוד, ורק כשהיא
הייתה במרחק של בערך 10 שניות מפגיעה בו הוא התכונן לקפיצה,
אבל משהו קרה, והרגל של דני השמן נתקעה במסילה, והוא לא יכל
לקפוץ. הוא התחיל לצעוק ולצרוח, להשתולל ולמשוך בפראות את
הרגל, אבל הצפצוף של הרכבת השתיק את קולו וכל מה שנותר לראות
היה איך הרכבת פוגעת בו בכזאת עוצמה וממשיכה לדהור כאילו כלום
לא קרה.

אחרי שהיא נסעה היה שקט מופתי, שום ציוץ, שום דיבור, שום כלום.
כל החבורה הסתכלה על דני השמן, או יותר נכון מה שנותר מדני
השמן. לאחר רבע שעה ככה, אחד הילדים התחיל ללכת לכיוון העיר,
ולאט לאט שאר הילדים אחריו. אף אחד לא דיבר, כולם הלכו בדממה,
כבר לא מסתכלים על הגופה של דני השמן. רק יוני נשאר במקום,
ואחרי שכל הילדים כבר הלכו, הוא ניגש לגופה של דני השמן,
התכופף אליו ואמר רק מילה אחת, בלחש: "קפוץ"...