"נו תראי לי מה זה היה".
"הנה תראה, נכון חמוד?"
"מה זה, מחברת?"
"זה יומן, טיפש. תראה, בעמוד הראשון שמתי תמונה שלי, אבל אני
לא רוצה שתחשוב עליי יותר מדי, טוב ? והנה, חילקתי לך לחלקים,
בהתחלה ברזיל, כאן תכתוב על בוליביה, פה זה פרו, אקוודור, ולא
ידעתי עד לאן תגיע אז הפסקתי. אפילו שמתי לך עמוד בשביל
מדריד".
"ניו יורק".
"אתם לא טסים עם איבריה בסוף?"
"לא סיפרתי לך ? איתי הצליח לקבל את הויזה לארצות הברית".
"לא אמרת שצריך להישאר ללילה אם טסים דרך שם?"
"כן, אבל יש לנו, כלומר יש לי איפה לישון שם".
"יש לך קרובי משפחה בניו יורק ולא סיפרת לי?"
"הלוואי. את לא זוכרת שסיפרתי לך שנטלי גרה בוילאג', בדיוק מול
הבית של קארי ברדשאו?"
"אז אתה הולך לישון אצלה?"
"יש לה חדר לאורחים. איכשהו כל העולם שמע על זה שיש לה דירה
בוילאג', כל הזמן מתקשרים אליה אנשים מהצבא שהיא כבר בכלל לא
זוכרת ומזמינים את עצמם לישון אצלה. הבית שלה זה לא בית, זה
תחנת רכבת, אני אומר לך, אין לך מושג, כל הזמן יש אצלה אנשים.
מצחיק אה?"
"כן."
"וכל הזמן מצלמים שם, וכולם מנסים להיכנס לתמונה כדי שיראו
אותם בטלוויזיה. נכון זה יהיה מצחיק אם תראי סקס והעיר הגדולה
ותראי אותי הולך ברחוב במנהטן?"
"מה? כן, זה יהיה מצחיק."
"תקשיבי",
"לא, איציק, אתה לא צריך להסביר. אמרתי לך שאני נותנת לך כמה
חופש שאתה רק צריך, אני מבינה שאתה צריך אותו, ומגיע לך. רק
תחזור בשלום", נישקה אותי על המצח.
"לילך, את יודעת שאין לך מה לדאוג", ניסיתי להישיר מבט.
"תגידי, מה השעה? אני חייב להתלבש, איתי תיכף בא, עוד לא גמרנו
לתכנן את הטיול."
"אז מה, סיפרת לה?" איתי שאל בשקט בסלון.
"כן, האמת היא שהיא קיבלה את זה די טוב".
"שיקרת לה, אה?"
"לא, למה שיקרתי?"
"נו באמת".
"איתי, עברו כבר שנתיים, אני בכלל לא יודע, אולי יש לה חבר
עכשיו".
"שנתיים זה לא מספיק."
"מה זאת אומרת לא מספיק?"
"אתה לא יכול לראות את האקסית שלך, שהיית איתה שנתיים וחצי, רק
שנתיים אחרי שנפרדתם, ולצפות שלא יקרה שום דבר ביניכם, זה לא
עובד ככה".
"למה לא?"
"אתה לא מכיר את חוק ריבוע השנים?"
"מה זה?" עוד פעם איתי והחוקים המוזרים שלו.
"זה כתוב בפרק השלישי בספר שאני אפרסם על מערכות יחסים. אורך
תקופת הצינון שאתה צריך מהאקסית שלך כדי שתוכלו להיפגש בלי
לחזור להיות יחד שווה לריבוע מספר השנים שהייתם יחד."
"מאיפה הבאת את זה?"
"אני אומר לך, הכל כתוב בספר".
"לפי זה אתה לא יכול לראות את יפית עד שנת אלפיים ארבעים
ואחת."
מאה עשרים ושלוש, מאה עשרים וחמש, מאה עשרים ושבע, זה צריך
להיות זה. המנהטן הזאת, אני לא מבין מה עושים ממנה סיפור כזה
גדול, כל הבתים אותו דבר. זה הבית של קארי ממול? על מי היא
עובדת, בטח כל ישראלי במנהטן מספר שהוא גר מול כוכב טלוויזיה,
במילא אי אפשר להבחין בין הבתים. איזה לובי עלוב. בשביל זה היא
עזבה את רמת השרון? אפילו השומר נעלם, בטח הלך לכרסם איזו
דונאט. לפחות המעלית הגיעה מהר. קומה ארבע עשרה. מה זה, איפה
שלוש עשרה? הם לא יודעים לספור? מסריח פה. כבר הגעתי? אהה,
אקסיוז מי, איז דיס נמבר פורטין? מה? אתם גם ישראלים? איך
ידעתם שאני ישראלי? באמת? דווקא כולם אומרים לי שיש לי מבטא
לגמרי אמריקאי. אהה אתם עוצרים פה? כן, גם לי. הומואים. חצי
עולם היא נסעה בשביל לגור בשכונה שכולם בה הומואים. בטח היא
לסבית. שנתיים היא גרה פה ולא שמעתי על אף חבר שהיה לה. מה זה?
"כאן גרים באושר נטלי וג'וני"? היא צוחקת עליי? היא הזמינה
אותי לפה כדי שאני אכיר את החבר החדש שלה? עכשיו אני אצטרך
לנהל שיחה עם איזה אמריקאי מלוקק? ועוד באנגלית. אני לא נכנס
לפה, אני הולך לישון עם איתי במלון, החלטתי, רגע לפני שלחצתי
על פעמון הדלת. נביחות חזקות נשמעו.
"שקט, שט אפ ג'וני, שששש, כלב טוב, שששש", פתחה את הדלת.
"זה או אני או הוא".
"טוב, היה כיף לפגוש אותך", חיבקה אותי. "אל תדאג, הוא רק
מתרגש לראות אותך. כמעט כמוני. בוא, תיכנס, מצטערת על הבלגן,
רגע, אני חייבת לרוץ למטבח, שב, אני מכינה לנו ארוחה קטנה,
תיכף אני אבוא."
התיישבתי והסתכלתי סביב על הדירה. ככה זה דירות שכורות, לא
משקיעים בהן. ריהוט מיושן, רק תמונה אחת על הקיר. כנסיה עם
הרבה אנשים. חתונה כנראה.
"איזה כיף שבאת, איציק, תספר לי הכל על הטיול שלך. סיפרתי לך
שאני גם נוסעת לוויקנד לקאריביים? מת'יו, הבוס שלי, קיבל הזמנה
זוגית לתערוכה, אז הוא הזמין אותי. מה אתה מסתכל עליי ככה? הוא
הומו, אבל הוא ממשפחה דתייה אז הוא עוד לא יצא מהארון, הוא
צריך אותי ככיסוי. טעים לך? יש לך פה לכלוך", רכנה לעברי
וניגבה לי אותו עם האצבע. ניסיתי לא להשפיל את המבט לעבר
המחשוף שלה. למה לילך לא מתלבשת ככה. עברנו לספה מול
הטלוויזיה.
"אתה בטח רוצה להתקלח".
"לא, אני בסדר".
"אוקיי, אני רוצה, אתה לא חייב להצטרף אליי אם אתה לא רוצה. קח
את השלט, אתה יכול לשחק עם הערוצים, אני עוד מעט חוזרת."
פרסומות, פרסומות, פרסומות, טוב שיש כל כך הרבה ערוצים,
פרסומות, מה זה? הרבה שנים לא ראיתי אותם, איזה יופי. יו, איך
הוא העיף אותו. קמתי להביא מים, בדרך ראיתי את האור במקלחת,
ואת הדלת חצי פתוחה. בטח יש לה טחב במקלחת. חזרתי לספה ונטלי
יצאה, עם כותונת דקיקה, שמבליטה את הפטמות.
"את לא מאמינה מה יש בטלוויזיה. זה הקרב הגדול בין האלק הוגן
ליוקוזונה. את חייבת לראות את זה, איך שהקטנצ'יק הזה מפרק לשמן
את הצורה, מדהים".
נטלי התיישבה על הספה לידי, שמה את ידה על הירך שלי, והסתכלה
עליי מסתכל על הטלויזיה. "אני לא מבינה איך אתה רואה את
הויולנס הזה", אמרה אחרי דקה. "די זה מגעיל, נו איציק, אל
תסתכל על זה, איך אתה רואה את זה?" קמה ונעמדה ביני לבין
הטלוויזיה. ניסיתי להסתכל מהצדדים, אבל היא זזה, השיער שכרגע
פיזרה מסתיר לי הכל.
"תזוזי, את מסתירה, חמש הדקות האחרונות עכשיו."
"אתה יודע מה, אני עייפה. ראית איפה החדר שלך, נכון? אני הולכת
לישון, לילה טוב".
"לילה טוב". היא נשארה לעמוד לידי. האלק הוגן עשה עוד קלוזליין
ליוקוזונה.
"אההה, טוב אז לילה טוב", אמרה. נראה לי שיוקוזונה הולך ליפול.
נטלי הלכה.
אני לא מאמין שהם עוברים לפרסומות חצי דקה לפני שהקרב נגמר.
יכול להיות שלא נתתי לה מספיק תשומת לב. אולי אני אלך לבקש
סליחה, להגיד לה עוד פעם לילה טוב.
נכנסתי למסדרון הקטן, וראיתי שהדלת שלה חצי פתוחה. פתחתי אותה
קצת יותר, והצצתי פנימה. נטלי כבר ישנה. נראה מה עוד יש
בטלוויזיה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.