אישית, אני לא מבין את הקטע של ימי הולדת. הרי שכחושבים על זה
אין באמת משמעות למשפט שהמציא את ימי ההולדת: "שנה עברה". הכל
נובע מהחלטה שרירותית שמישהו ביצע פעם שלפיה שנה כוללת שלוש
מאות שישים וחמישה ימים. לצורך העניין, לפי הספירה היהודית
היום הולדת שלי חל חודש אחרי היום הולדת לפי הספירה הנוצרית אז
זה אומר שנולדתי פעמיים? ובכלל, לפי ההיגיון הזה יכול להיות
שכל יום יש לי יום הולדת לפי ספירה אחרת. בגלל זה אני לרוב לא
מצליח להבין את ההתייחסות המיוחדת שיש לאנשים כלפי המושג הזה.
כאילו לתאריך הזה יש משמעות רוחנית מיוחדת יותר מיום האתמול או
מיום המחר וחייבים לציין אותו איכשהו. בעיני כל יום הוא מיוחד
בפני עצמו ובלי קשר לכך שיצאתי מהבטן של אימא שלי לפני כמה
שנים. פעם קראתי באינטרנט שימי הולדת זו המצאה של תאגידי ענק
בדומה לכל ימי האהבה, ראשי השנה וחתונות הכסף וזהב למיניהם
שנועדו רק כדי לסחוט מאנשים עוד קצת כסף. אמנם הכתבה הזו הייתה
ליד כתבות בסגנון - "הנסיכה דיאנה נמצאה מגדלת תנינים באלבמה"
ו-"אלביס חוזר מהמאדים עם מסר של שלום", אבל זה עדיין גרם לי
לתהות לפחות על הקונספט. הדבר היחיד קבוע בכל ימי ההולדת שאני
מכיר זה תשומת לב שנותנים לבחור יום ההולדת. בדרך כלל זה מתבטא
כמובן בהוצאה הכספית ניכרת על מתנה-מסעדה-מסיבה ובדרך כלל לפי
גודל ההוצאה זה נקבע טיבו של כל היום. וכל מי שנוהג לומר
"העיקר הכוונה" אמין בעיני בערך כמו נשים שאומרות "חמש קראט זה
מספיק לטבעת נישואים". לפעמים כל הנושא הזה פשוט מגעיל אותי.
מיותר לציין שכשסיוון אמרה לי שיום ההולדת של עמית יוצא החודש,
ידעתי שאני הולך לשחק לפי הכללים מבלי לרמוז אפילו על המחשבות
האמיתיות שלי בנושא.

את עמית הכרתי סך הכל חודשיים והיחסים שלנו הגיעו לשלב שבו
אנחנו צריכים להחליט אם הם הופכים לרציניים או הופכים
להיסטוריה. הנחתי שזה בטח לא הזמן המתאים לשתף אותו בציניות
יום ההולדת שלי, בעיקר כשאני עדיין לא יודע מה אני רוצה שיקרה
בינינו. למזלי סיוון תפקדה כתזכורת היומית בנושא. "בחודש הקרוב
אתה לא הולך להגיד לו שום דבר מגעיל בקשר לימי הולדת", סיוון
הזכירה לי בכל שיחה, "יהיה לך מספיק זמן להסביר לו את כל
פילוסופית החיים שלך, מובן?" בהתחלה עוד סבלתי את זה אבל אחרי
כמה פעמים זה כבר הגיע למצב שבכל שיחה עם סיוון, נזכרתי בטעות
שעשיתי שנתתי לה להכיר בינינו. אני זוכר שהיא סיפרה לי במשך
שבועות ארוכים על העורך דין החדש שהגיע לעבודה אצלם וכמה שהוא
יתאים לי. בסוף כמובן שהעדפתי לפגוש אותו מאשר לשמוע את השם
שלו יוצא מהפה שלה בכל משפט שני. האמת שהוא היה חמוד ונראה טוב
ואפילו קצת מצחיק אבל משהו היה חסר. המשכנו להיפגש אבל ההרגשה
הזו שכל המרכיבים שם אבל חלק ממנו היה חסום לגמרי בפני. לפעמים
הרגשתי כאילו אנחנו ממש מצליחים לתקשר וכמה שניות אחר כך חזרתי
לדבר שוב עם מעין בובת קרטון שמאחוריה נמצא עמית האמיתי.
בהתחלה קיוויתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא יפתח בפני אבל בכל
פגישה התקווה הזו נגוזה לאט לאט. "מבטיח לא להגיד לו דברים
בסגנון 'יום הולדת זה כזה סתמי' בפגישה שלכם מחר?" סיוון שאלה
אותי בפעם השלישית השבוע. "כן", עניתי לה בחוסר חשק, "אני
מבטיח לא להגיד לו כלום אם נפסיק כבר לדבר עליו".

כשניתחתי את המצב הבנתי שהבעיה הראשונה היא כמובן לגלות את
התאריך המדויק. חשבתי לשאול מישהו מהמשפחה שלו אבל הוא מעולם
לא דיבר עליהם ובטח לא הכיר לי אותם. אמנם הכרתי כמה חברים שלו
אבל בצורה שטחית וגם לא היה לי אפילו טלפון אחד. הפיתרון היחיד
היה לבדוק בתעודת הזהות שלו. נזכרתי שהוא שומר את הארנק בתיק
ג'יימס בונד שלו בכל פעם שהוא הולך עבודה אז קבעתי איתו שהוא
יבוא לדירה שלי מיד אחרי העבודה. בערך בשבע וחצי הוא דפק על
הדלת. נישקתי אותו נשיקה חטופה והזמנתי אותו להיכנס. "תקשיב",
הוא אמר לי בחיוך טיפה מבויש שלו, "אני חייב להיכנס לשירותים".
ידעתי שזו ההזדמנות שלי. "תרגיש חופשי", עניתי והוא הניח את
התיק שלו על השולחן ונכנס. פתחתי את התיק שלו וחיפשתי במהירות
את הארנק. מצאתי אותו בכיס העליון של התיק והוצאתי ממנו את
תעודת הזהות. החנקתי צחקוק למראה התמונה המזוויעה שלו מגיל שש
עשרה והסתכלתי על תאריך יום ההולדת. להפתעתי ראיתי שהוא יוצא
באמצע אוגוסט. החזרתי את הכל חזרה למזוודה שכאני מזכיר לעצמי
לא לסמוך יותר על סיוון והשטויות שלה.

"היום הולדת שלו רק באוגוסט", צעקתי עליה למחרת, "ואנחנו באמצע
ינואר! רק שתביני שחיטטתי לו במזוודה בשביל זה?" היא שתקה לכמה
שניות. "לא יכול להיות", היא אמרה בטון מבולבל, "הוא אמר לי
בפירוש שזה יוצא החודש". עכשיו היה תורי לשתוק. "את בטוחה?"
שאלתי אותה בחשדנות, "אולי התבלבלת?" "אני בטוחה שלא", היא
ענתה לי, "אבל רק בשבילך אני אשאל אותו שוב". ניתקתי את השיחה
ואחרי מספר דקות היא התקשרה אלי. "הוא שוב אמר לי שזה החודש",
היא אמרה בשקט, "הוא אפילו אמר לי את התאריך המדויק, השבת
הקרובה". משהו בתוכי אמר לי שזו לא אי הבנה. איכשהו ידעתי
שעמית משקר ולא הבנתי למה. לפתע קלטתי שאני בכלל לא מכיר אותו.
והאמת, גם סיוון לא באמת הכירה אותו. בכל מצב רגיל הייתי נפרד
ממנו תוך שש דקות מקסימום אבל משהו עצר בעדי. הייתי חייב להבין
למה שישקר דווקא בדבר הפעוט והטיפשי הזה. השאלות ניקרו במוחי.
האם הדחף שלו לתשומת לב גרם לו להגיע למצב אבסורדי כל כך? האם
במציאות של היום אין יותר משמעות לתאריך האמיתי? הבנתי שזה
מוכיח את התיאוריה שלי על ימי הולדת. "אני אטפל בזה", אמרתי
לסיוון לבסוף, "אל תגידי לו שום דבר". שמעתי שהיא רוצה להגיד
משהו אבל עוצרת את עצמה. "רק תיזהר", היא הפטירה, "אתה לא באמת
מכיר אותו".

בבוקר יום ההולדת הפיקטיבי שלו כבר סיימתי את כל ההכנות.
הספקתי להזמין לנו ארוחה זוגית רומנטית במסעדה על הים, לקנות
לו דיסק שידעתי שהוא נורא רוצה ואפילו השקעתי מאמצים רבים
וחיברתי לו ברכת יום הולדת על כרטיס מיוחד שקניתי. סיוון ניסתה
לשכנע אותי לוותר. "אולי פשוט תרד מזה?" היא גיששה בעדינות
כשנפגשנו בבוקר בבית קפה ליד הבית שלה, "שנינו יודעים שאתה
יכול להשיג הרבה יותר טובים ממנו". צחקתי מעל האספרסו הקצר
שלי. "זה כבר לא בקטע של דייט", הסברתי לה, "זה נהיה כבר מחקר
אנתרופולוגי". היא לגמה מהמילקשייק שלה ארוכות ולבסוף אמרה,
"אני לא מבינה למה אתה משחק אותה גיבור". "עמית לא רוצח או
פסיכופט", הסברתי לה באיטיות, "הוא פשוט מישהו שנשבה קצת יותר
מידי בהילה שיש מסביב רעיון ימי ההולדת ולקח את זה צעד אחד
רחוק מידי". היא שתקה ואני המשכתי, "הוא קורבן של החברה
המודרנית שלנו שמוכנה להקדיש לנו רק יום אחד של תשומת לב בשנה.
את היום שבו יצאנו לעולם". היא חייכה והחליפה נושא. ידעתי שהיא
הכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שלא מתווכחים איתי כשאני מתחיל
עם הפסיכו-פילוסופיה בגרוש שלי.

"מזל טוב חמוד!" אמרתי לו כשהוא נכנס אל המכונית שלי ונישקתי
אותו על שפתיו. "איך ידעת?" הוא ניסה להיתמם ואני חייכתי, "יש
לי מרגלת במשרד שלך". הוא צחק ולפתע הרגשתי גל של בוז עמוק
שוטף אותי. "הכנתי לנו הפתעה", גייסתי את כל יכולות המשחק שלי
והמשכתי עם הטון המתלהב, "אנחנו נוסעים לחגוג". במהלך הנהיגה
הסתכלתי עליו מידי פעם אך הוא לא לרגע לא הביע אי נוחות מהמעמד
השקרי. תהיתי אם הוא שכנע את עצמו שאכן יש לו יום הולדת היום.
"אז", שאלתי לפתע בהברקה של רגע "בן כמה אתה בכלל?" הוא כנראה
באמת לא ציפה לזה. "האמת", הוא גמגם במבוכה, "זה קצת מסובך".
לא הבנתי איך הגיל שלך יכול להיות משהו מסובך אבל לא הייתי
מוכן לחשוף הכל בשלב הזה אז הנחתי לו. הארוחה הייתה בדיוק כמו
שתכננתי עם המלצרים. קיוויתי מאוד שהוא יישבר ויודה באמצע
הארוחה אבל זה לא קרה. הוא עמד בכבוד בכל האתגרים שהצבתי
בפניו. הוא לא הראה סימני שבירה גם כשנתתי לו את המתנה והכרטיס
וגם כשהמלצרים הביאו לו עוגת יום הולדת ושרו לכבודו. בסיום
הארוחה הזמנתי אותו לדירה שלי. חשבתי שאולי אם נהיה בסביבה
יותר ביתית ויותר אינטימית השקר ייחשף והוא יסביר את עצמו.

פתחתי את הדלת ונתתי לו להיכנס קודם. "אתה לא יודע שבימי הולדת
לחתן השמחה יש זכות להיכנס ראשון?" נזכרתי בעוד אחת מהשטויות
שהיו מנת חלקן של ימי הולדת. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא
התנפל עלי בנשיקה. "עכשיו אני אודה לך כמו שצריך על מה שעשית
לי היום", הוא אמר בין נשיקה לנשיקה והחל להוריד את חולצתי.
נגררנו לחדר השינה שלי ונפלנו על המיטה. הוא המשיך להפשיט אותי
אבל אני לא שיתפתי פעולה. משהו בו דחה אותי. הוא קלט את זה
מיידית. "מה קרה?" הוא שאל ואני שתקתי. לא הייתה לי ברירה אלא
לספר לו. לא יכולתי לנגוע בו ולהמשיך את ההצגה הזו לעוד שנייה
נוספת אחת. "אני יודע עמית", לחשתי לו. "יודע מה?" הוא שאל
ואני הסתכלתי עליו במבט תוהה. הוא החזיר לי מבט שואל כאילו
שאין לו מושג על מה אני מדבר. "אני יודע שזה לא יום ההולדת
שלך" אמרתי לו, "הסתכלתי בתעודת הזהות שלך". הוא הסתכל עלי
ארוכות ואז התרומם והתיישב על קצה המיטה. "לא הייתה לך זכות
לחטט לי בדברים", הוא אמר בשקט. "סליחה?" פלטתי בהפתעה, "אתה
עוד מעז להתקיף אותי? אתה בכלל מבין שאתה שיקרת עלי ועל סיוון
והמצאת יום הולדת?" הוא הסתובב אלי ולפתע ראיתי בעיניו מבט
אחר. לא המבט הקבוע שלו. לא המבט של בובת הקרטון. מבט של עצב
אמיתי. "זה היום הולדת שלי", הוא אמר בקול סדוק, "היום לפני
שנתיים בדיוק נולדתי".

רציתי לקום. רציתי להעיף אותי מהדירה שלי. רציתי לצעוק עליו.
ניסיתי לעשות משהו אבל הרגשתי שאני לא יכול לזוז. המבט של היה
כן ואמיתי והוא חשמל אותי לגמרי. "עד לפני שנתיים הייתי מישהו
אחר. הייתי עמית אחר", הוא פתח, "הייתי פחדן והייתי מבוהל ולא
רציתי שאף אחד ידע מי אני באמת. התרגלתי לחיות מאחורי התדמית
של עצמי. מאחורי בובת קרטון". נאלמתי דום למשמע סיום המשפט. זה
היה יותר מידי בשבילי. הוא שתק לכמה רגעים ואני התחלתי להרגיש
אבוד לגמרי. "הייתי עם מישהי כמעט שבע שנים", הוא אמר לבסוף,
"שיקרתי לה ושיקרתי למשפחה שלי ושיקרתי לעצמי. ימים שלמים
שכנעתי את עצמי שאני אוהב אותה, שאני לא נמשך לגברים. לפני
שנתיים בדיוק החבר הכי טוב שלי גרר אותי לחנות טבעות לקנות לה
טבעת אירוסין". הוא הזיל דמעה ראשונה אבל אני עדיין הייתי קפוא
במקומי ללא יכולת אמיתית לזוז. "הייתי אמור להציע לה באותו יום
נישואין וכך לגמור את לגמרי את הסיכוי לחיים אמיתיים", הוא
השפיל מבטו. "כשחזרתי הביתה המחשבות הרגו אותי. ברגע אחד
החלטתי להיות חזק ולא לתת לבובת הקרטון לנצח. כינסתי את כל מי
שהיה חשוב לי בסלון בבית שלנו וסיפרתי להם. אני לא אשכח את
התגובות של כולם. צעקות ומריבות ואיומים ואפילו מכות. זה שבר
אותי לגמרי. האנשים שהכי סמכתי עליהם אכזבו אותי לגמרי. הרגתי
את עצמי רק בשביל להיוולד מחדש וכל מה שנשאר לי זה רק אני".
הדמעות החלו להתגלגל על לחיו והרגשתי כאילו שאני רואה אותו
בפעם הראשונה. בלי להתכוון, קמתי ממקומי וחיבקתי אותו. "זה
בסדר עמית", לחשתי לו, "אין לידה בעולם הזה שלא מלווה בכאבי
תופת וייסורים וכך גם הלידה שלך. אל תזלזל במתנה שזכית בה
בסוף. בחיים שלך". הוא חיבק אותי חזרה. "הלוואי שזה היה ככה",
הוא אמר, "אני לא באמת נולדתי מחדש. אני עדיין מעדיף להיות
בובת קרטון מאשר לתת לעצמי להיפגע שוב מאנשים שאהבתי. אני כבר
לא מסוגל לתת לאנשים לראות אותי באמת." חייכתי אליו וסובבתי את
ראשו אלי. "אתה הוכחת עכשיו שזה לא נכון", אמרתי לו בחיוך,
"אני כאן ואני מבטיח לך שאני לא הולך לשום מקום". הוא נשען עלי
והמשיך לבכות ואני ליטפתי את שערו ברכות. כל כך הרבה מחשבות
התרוצצו במוחי. לפתע ימי הולדת נראו לי כל-כך משמעותיים.
הרגשתי שהאסימון ירד לי. זה לא התאריך המדויק שלהם שחשוב. עמית
הוכיח לי מעבר לכל ספק שאין קשר לתאריך הרשמי אלא להזדמנות
שלנו לחגוג את העבר שלנו. בעיקר כדי לשאוב אומץ אל מול העתיד.
הסתכלתי עליו שוב והרגשתי שמשהו עוצמתי מחבר בינינו עכשיו.
משהו שחזק יותר ממני וממנו, משהו שלא הכרתי עדיין. משהו שנולד
רק היום.