תינוק גרמני מגודל קורא לי "אמא, אמא"
ואני מתרצת רכה ותקיפה כאחד
למה לא אגיע למדורה, בדרכי
בריחה למציאות אחרת, להתערטל
בפני האפקט שמותיר אותי באותה נק' בזמן
עשרה צעדים לאחור
במסלול שאייפה ואמלמל בקול ניחר "בטוח"
אבסורד אני מוצאת במשחקי חילוף התפקידים הללו
אוניברסליים, גם כשהם כאן, תחת חלון, תחת לאף
אבא, אני מעגלת פינות, מלטשת מצפון ומוחה
מלאת בטחון עצמי.
זו לא תלות באסבסטרקט שאינו מושג
פיקציה חיה שנתמלאת הילה בהירה שכזו
אשליה אופטית. אני אל משלה את עצמי
אני לא בונה סביבה חדשה או
קרקע פורייה בכדי להתמקם, אבא,
אני לא מתיימרת לחיות את הרגע, כבר זמן מה
אני כאן, נרתמת להגשמת צורך (אני אל רואה בזה כניעה,
אבא). אני לא מצהירה הצהרות. |
