עכשיו לומדים אהבה. זה לשתוק יחד, רק (להתמקד במבט) להביט כאב
ובהרס שביחס שבין הנקודות המציירות אישונים. הכי אני מרגישה
במחנק בגרון, בצריבה בחלל הפה, בלבד הזה שכמו חוזר ונשנה, בחלל
שבין שתי האוזניים (עורקים ונימים וסינפסות, נוירונים נתדפקים
בגלים של חשמל ושל רטט) בווליום הולך וגובר, מנטרה המתנגנת לה
מונוטונית ואני משתפת פעולה כמו קוראת לה לבוא בכדי להרגיש בה,
עד - "לבד, לבד, לבד".
יקיצה שבשתיים בלילה. הכר העליון דק מרוב תהפוכות, חם ולבטח
מקרין אנרגיה שבבסיס התודעה שאמור היה לא לפעול, לפחות למשך
חמש שעות של שקט עמום. כאשר אדמומיות בלחיים בוערות היא השריד
האחרון לבריחה. מבט מודע מזוגג בדיוק, לא מסגיר דבר (מלבד זוג
שפתיים נפוחות בבוהק). עירות.
סקירה מהירה בשדה של מאה ושמונים מעלות מגלה בך. והדופק מאותת,
ממאן להתרגל לנוכחות הזו. כאן. מבט בכל שאתה, שכוב לצידי, בדל
איברים פשוקים במרחב. כולך נשימות (שאיפה, נשיפה, שאיפה.
השתנקות). רחש הגשם נשמע מבעד לחלון וריח אדמה חרוכה נרטבת,
בדלים, בדלים (שאיפה, נשיפה, שאיפה. השתנקות. מסך עשן סמיך)
בין ערפל לטרי ובוסרי של גשם ראשון, בשעת יקיצה שבשתיים בלילה.
כעת, גפיך מפריעים את מנוחתי, בחוסמם את האלכסון המשורטט
בקפידה על מצעי האפור מהוהה שלי. חושיי ממוקדים בם, בחספוסם
העדין, מרקם עור בעור, בשר בבשר חי. הם כל שאוכל להרגיש בו
מבעד למסך ערפילי של ליל נובמבר גשום. הידיעה הזו טורדנית דיה
בכדי לא לאפשר לי להשקיט מחשבה ודופק ושוב, להיעצם.
מתמהמהת ברכות שהיא לי, בנוחות שהיא לי, בבריחה שהיא לא לך.
לחוש תוך מבט פנימה בתמונה הזויה. זו אני, זה אתה, שעומדים
איתן על צוק דומם נתעגלים במחזוריות בלתי נמנעת כמו חלק
אינטגרלי מאינספור הרחשים שעורכים הרוח, הים והעורבים החגים
מעלינו, כמו יודעים את שעתיד להתרחש תחתם. "זהו גורל הבוכים
בדמעות של אחר". זהו קונפליקט ההגדרה הנפרזת של המונח שיתוף.
זה המון נפש, אנוש. זה רחש חיים שלם בינינו. אמרת טרם מבט עדות
אחרון, מותיר עודי אוחזת באין, להתחרות בעורבים.
דממה בין יקיצה שבשתיים בלילה. לעירות.
ד. גרוסמן. "שתהיי לי הסכין". בבואה שהפרתה את המוזה. |