תהייה. בדל מחשבה. עשן רכבות.
אני מוצאת את זה אנוכי
להטיל אחריות על אדם שיהווה הבסיס להישען
לעמוד וליפול עליו, כשרע
זהו חוסר אחריות ולזה לא קוראים רגש
יש בזה אולי זיק של כמיהה לימים טובים יותר
אך זהו מתכון בטוח לתלות.
כמו כל אדם שתלוי,
נוגע לא נוגע בקרקע.
"בבית של תלוי", גרסת, "לא מדברים על חבל".

כניעה. דחיקה לפינות. קור עכביש זעיר.
אני לא יודעת אם להגדיר את זה כיצר, דחף
אולי בלתי רצוני, אפילו
שגורם לי להרגיש בו ברטט הזה, שדוב
את הגוף דרוך ומוכן לקראת הופעתך
בפיסת המציאות שטוויתי לי, חלקה
שכוחת אל של אוסף רגעים. כאן לרגע
מרוחק אך חודר - במידה ורציתי, ציפיתי
או לאו. הכוח להתנגד אפילו לא תלוי
בי.

טביעת עין. טביעת אצבע. מטבע.
אתה חושב שטבוע זכר שלך שמתעורר
ונמלא חיות, לרגע, כשהבל נשימותיך
מפיק תנודות באוויר מסביבי?
ואז אני זעה לכיוון ההפוך -
כנגדך? רק לא
           "להתאחד
             להתייחד
              זכרי, זכרי",
                זכרי אמר לי
                  אבא.