יכול להיות שאם הייתי יולדת, לא הייתי עוזבת את חדר הלידה
באותו היום. אין לי בעיה עם ריחות של  בתי חולים כי בדרך כלל
האף שלי סתום, אבל קשה לי כשמבנים משתנים ככה פתאום. אז כשחדרי
הלידה השתנו פתאום לחדרי מגורים לא יכולתי להישאר שם יותר. זה
לא שלא ניסיתי, עברתי חדר חדר לראות מה יש ואיפה, אולי נצליח
להתמקם שם. הוא נורא כעס עליי, לא הבין שכשבוחרים מקום להיות
בו חשוב להיות מדויקים. הוא גם לא הבין למה אני נעצרת בכל חדר
לדבר עם מי שנמצא שם. מה זה חשוב מי נמצא בחדרים? במילא אנחנו
לא מתכוונים לדבר עם אף אחד. אני לא מוכן שידברו עליי. הוא לא
אמר את זה, אבל ידעתי שככה הוא חושב. אני, כמו שהוא קורא ריחות
של אנשים ובתי חולים, ככה אני קוראת את המחשבות שלו.
בחדר 3 הוא החליט שבינתיים הוא ילך לחדרים אחרים, לבדוק מה יש
שם. אולי יהיו אנשים שהוא מכיר, איתם יהיו לו יותר נוח להיות
והוא לא יצטרך לדבר איתם. מספיק יהיה לו להריח את החדר, להסתכל
להם בעיניים והוא כבר ידע אם סיפרתי להם משהו עליו או לא. זה
לא הפריע לי. אני כבר הצלחתי לעקוף את החושים שלו כמה וכמה
פעמים, אחרת לא היינו מסתובבים יחד. אני שונאת שרואים לי, אז
ככה ישבתי לי עם האנשים של חדר 3, ושתיתי איתם קצת. חבל, אני
בדרך כלל לא זו ששותה והוא דווקא כן. הוא היה נהנה מזה. הם
סיפרו לי למה דווקא חדר 3. "כי שקט פה," אמר הראשון. "זה נורא
קרוב לשירותים וקולטים גם לווין בטלויזיה." טלויזיה זה מאוד
חשוב. פעם גרתי בדירה שלא הייתה בה תשתית לכבלים, והייתי צריכה
לחכות שלושה שבועות עד שחיברו אותי, בדיוק בזמן ששודרו פרקים
חשובים ב"ימי חיינו". אז אמרתי להם "תשמעו, אני נשארת פה עד
שהוא חוזר, ואם יבוא לו להצטרף אז שיצטרף."
"ואם לא?" שאל הראשון.
"אז אני אכין לו קופונים. קופונים תמיד מרגיעים אותו. הוא
מרגיש שיש לו מלא אופציות ככה."
"סבבה," אמר השלישי, "יש הרבה דפים צבעוניים במגירה משמאל וגם
מספריים."
"הבאתי גם טושים," אמרתי. איזה מזל שתמיד אני סוחבת איתי טושים
לכל מקום.
"נו," אמר לי הראשון, "אז עכשיו תספרי לנו קצת. כולם כבר
סיפרו."
"טוב נו," התחלתי לגזור את הניירות לריבועים קטנים, "אבל אתם
צריכים להבטיח לי שלא תספרו לו כלום, וגם אל תשלחו לו מבטים
מבינים כשהוא נכנס. הוא קולט מהר מאוד."
"את יכולה לסמוך עלינו," אמר השני. אז סיפרתי. גזרתי קופונים
וקישטתי וסיפרתי הכל. קופון שמזכה אותו במסאג', קופון שפוטר
אותו מלשטוף את הבית, קופון שמזכה אותו בשעתייים של שקט ממני,
קופון שמאפשר לו לצאת להסתכל על כוסיות ולהביא אחת הבייתה,
קופון שמזכה אותו במציצות שרק הוא יגמור, קופון שמזכה אותו
בהחלטה חשובה אחת לגבינו וקופונים קטנים של סרטים בוידאו או
קניות בסופר וכאלה. ארזתי את כולם בקופסא של תיונים, שהם רוקנו
במיוחד בשבילנו, ויצאתי לחפש אותו.
הם המליצו לי לחפש בחדר 8, שם נמצאים בדרך כלל כל אלה שעוד לא
החליטו, אבל אני חיפשתי קודם ב- 4,5,6,7,9,10  ו-11, אני מכירה
אותו. איפה שבטוח שהוא ילך, שם הוא לא יהיה.
הם הבטיחו שעד שנחזור, הם יסדרו לנו איפה לישון. "שמיכות
דקות," אמרתי, "הוא אוהב רק שמיכות דקות." בסוף גם בחדר 8 הוא
לא היה. האישה שם אמרה שהיא ראתה מישהו דומה לו, אבל הוא נכנס
לשניות ויצא. אמר שהחדר מחניק ושהוא ילך לחדר 3, גם שם מגעיל
אבל לפחות לא מסריח. אז לקחתי את הקופונים שלי וחזרתי לחדר 3.
שם ליד השמיכות הדקות שהם הניחו בשבילנו עמדה אישה עם מדים של
אחות והכניסה את החפצים שלי לשקית ניילון גדולה. שלושת הגברים
ראו "כוכב נולד" בטלויזיה. הוא ראה עליהם, ידעתי את זה. אני,
כמו שאני יודעת על מי אפשר לסמוך, ככה אני יודעת גם מתי טעיתי
בשיפוט שלי. ועם מבטים מבינים כאלה, גם אני הייתי מריחה
שמכירים אותי, אף סתום או לא. אז עזבתי. לקחתי את שקית הניילון
מהאחות ועוד שמיכה דקה ללילה ויצאתי החוצה. אם הייתי יולדת
עכשיו, יכול להיות שהוא היה מריח דברים אחרת, או יושב איתם
לראות "כוכב נולד" ושותה. אני לא כועסת. סביר להניח שהוא בחוץ,
מחכה להסבר שלי. הוא מת על הקטע הזה שאני מוציאה את הקופסא
המקושטת מהשקית ומגישה לו אותה. הוא תמיד מוציא את הקופון של
המציצות ראשון ומבקש להזדכות עליו לפני ההסברים, לפני הכל. ואם
אני לא יולדת היום, אז אין תירוצים למה אי אפשר עכשיו מין
אוראלי. ואני, כשאני לא בסדר, אני יודעת להתנצל. אני לא מאלה
שמתרצים לעצמם דברים.