הסיגריה כבר כבתה מזמן. הוא ראה את פיסות האפר עפות להן
לצדדים.
כל מה שנשאר בין אצבעותיו היה בדל קטן ורקוב, אבל הוא סירב
להיפרד ממנו ומולל אותו בין אצבעותיו.

"תסריט אומלל..." הוא לחש לעצמו ודמיין בראשו את הסיגריה הבאה
שידליק.
כנראה אני באמת מכור, הוא חשב לעצמו והדליק עוד אחת.

דף הנייר, שכבר היה שחוק במקצת מכל המחיקות, נקרע סופית.

"לעזאזל..." הוא רטן, קימט את הדף והשליך אותו הצידה, שם יכול
היה לפגוש את קודמיו וכן את הבאים בתור (אם יתאזר בסבלנות).

הוא סך הכל רצה להנציח את אשר עלה בראשו. הוא רצה להנציח אותה,
את כל אשר סימלה בעיניו, את סוף המאבק, או למעשה את תחילתו.

"אנשים רוצים לראות שינוי," היה כתוב בספר התסריטאות שקנה.
אז אם הם רוצים לראות שינוי, הוא חשב לעצמו כשכיבה את סיגריה
מס' 2, שיסתכלו במראה.

הטלפון צלצל. זו הייתה היא. הוא קרן והניח את העיפרון הנגוס על
השולחן.

ככה זה, הוא חשב לעצמו, כשיש לך את זה, אתה יכול להפסיק לכתוב
על זה.

                               את ההשראה שלי.