כשתלכו שם אולי לא תבינו.
לא תבינו איך הם התחננו לחייהם.
תראו את השמיים, הפרחים ובציפורים שמצייצות, הם שמעו אותו
דבר?
אני פה ואני לא יודעת מה אני כותבת ואני אפילו לא מסתכלת על
הנייר.
אני רק כותבת את מה שאני מרגישה.
ההליכה פה מייגעת ומהרגע הראשון הבנתי שזה לא קל.
העצים פה פורחים השמיים כחולים ואני מתגעגעת אליו כל כך.
לחשוב שסבא היה פה זה הדבר הכי כואב.
לחשוב שאנחנו הולכים עם הדגל שחוצה את גבול המציאות.
מי שהגיע לפה לעולם לא יצא ומי שיצא מבחינתו החופש הפך
לדימיון.
איך אנחנו רוצים להגיע לפה אם בעבר אנשים התחננו על נשמתם
לא לבוא. איפה הוא היה? איפה הוא היה האלוהים הגדול מכולם?
איפה הגאולה ואיפה עם סגולה? זה פשוט נורא.
אני הולכת פה ולא מבינה איך זה שרבקה חנה ושרה מתו פה ואין
דם?
אני מרגישה את זה... אני מרגישה את נשמתו של סבי פה איתי.
אני מרגישה את הרוח על עורפי. אני מרגישה שהוא מנסה בעזרת הרוח
להניע אותי מהמקום הזה ולהוציא אותי החוצה.
כי הרי כמה שצעק, זעק ונשב בעורפו של אלוהים הוא לא שיחרר ולא
נתן ולא העניק יותר חיים.
אני ממשיכה ללכת, המדריכה קוראת לנו.
אני יודעת שלכאן אני אחזור אבל לא אהיה אותה ילדה.
אני אחזור לכאן עם סבא בפעם הבאה.
למרות... שסבא כבר לא קיים.

לא יודעת למה כתבתי את זה...
אולי מסתם טירוף...
אבל זה נכתב...
אני כל כך מתגעגעת לסבא ואני יודעת כמה הוא השאיר פה
במחנה האיום והנורא והארור הזה.

אושוויץ, אפריל 2004, פולין.