[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז ארליכמן
/
לא קוברים אהבה

היה זה בוקר יום שני, בו הלכתי לקנות קוטג' במסטוליות מתקדמת
ושיער שנראה זוועה, במכולת של הג'ינג'י שמעבר לכביש. אחרי
שסיימתי את הקניות, עם קוטג' וחצי מהמכולת בשקית, קלטו עיניי
הטרוטות, מודעת אבל מודבקת על החלון של החנות השכנה.
יש המון אנשים שמתים בתל אביב, מדוע דווקא המודעה הזאת תפסה
אותי?
אין לי מושג.
כנראה הייתי ממש משועממת.
ככה זה שאין אהבה בסביבה, מודעות אבל פתאום נהפכות לאטרקציה.
באותיות שחורות משחור, היה כתוב שחיים שוורצברג נפטר
בפתאומיות.
כרגיל, כולם כואבים והמומים וכל המילים המתחסדות האלו.
כן, בסדר, נפטר בפתאומיות... אני ממש מאמינה לפתאומיות.
שופינג זה משהו פתאומי, מוות לא.
מוות, לדעתי, בדומה לאהבה, מתוכנן לנו מלמעלה בסודיות גמורה.
רק חסר לי שהייתי יודעת מה צפוי לי ואז אני בכלל אתייאש מלמצוא
לי מישהו שווה, שיסכים לסבול אותי לאורך זמן.
בעודי מביטה במודעה בתשוקה לא מובנת, אמרתי לאני הפנימי שלי:
"נועה יקירתי, מה יש לך לעשות עכשיו? ללכת לאוניברסיטה ולהרדם
בהרצאות משמימות? להסתובב מאוכזבת מעצמך בחנויות בגדים שטניות
לרזות בלבד? שוב לשקוע ביגון ושנאה עצמית על כך שהחיים שלך
בזבל?
את זה את יכולה לעשות עם החברות שלך.
למה שלא תלכי להלוויה? תתלבשי יפה, תעבירי שעה. מי יודע? יתכן
שתכירי גבר ששווה השקעה. מה שבטוח, יהיה לך משהו פיקנטי, לספר
לרותי ולמיכל הערב בטלפון".
נשמעתי כל כך משכנעת, אז בטח שהסכמתי.
העתקתי את הכתובת של המשפחה האבלה על הקבלה המקומטת מהמכולת,
חזרתי הביתה בזריזות, זרקתי את המצרכים במקרר ותוך דקות, הייתי
מוכנה לתזוזה. מרוב אושר, שאני עושה לשם שינוי, משהו חריג בחיי
הזחוחים, הסתדר לי השיער בקלות ואפילו הצלחתי להכניס את עצמי
למכנסיים ללא זעקות שבר.
קשה לי לתאר את הריגוש העצום שאפף אותי, הייתי אחוזת תזזית. אם
הייתי יודעת, שההלוויה הזאת, תהרוס לי את החיים, השפויים
יחסית, שהיו לי, הייתי חושבת פעם נוספת.
אבל לא.
זאת אני, נועה פרנק, סטודנטית מיואשת מהחיים בע"מ, אשר טכניקות
השימוש במוחה, עדיין מהוות מבחינתה חידה מסתורית מתמשכת.
הרגשתי כמו פושעת מציצנית, ללכת להלוויה של מישהו שאני לא
מכירה.
הידיעה, שאני עומדת לעשות מעשה דפוק לחלוטין מבחינה מוסרית, רק
דירבנה אותי להמשיך הלאה, רכובה על הטוסטוס הנאמן שלי, מבלי
להביט אחורה, מה שיהיה, יהיה.
הגעתי לבית האבלים, בדיוק בשניה ששיירה מסודרת של מכוניות,
עשתה דרכה באיטיות ממגרש החנייה לכביש הראשי. עקבתי אחריה בקצב
נסיעה סביר, כשברקע, מצפוני היקר, תבע בתוקף שאפסיק מיד את
מעשה הטירוף, אחזור הביתה ואנסה להציל את מה שנשאר מעתיד
לימודיי, שממילא נמצאים על הקרשים. התעלמתי ממנו בחינניות.
חלפה לה חצי שעה רוויית פקקים ופיח, עד שהגענו לבית העלמין.
רעד קל תקף את רגליי, כאשר הבטתי בכל האנשים יוצאים מהמכוניות
ומצמרות הברושים. היכן מסתתר ביניהם גבר חלומותיי? אינני
יודעת. "תתביישי לך, נועה, באמת!" שמעתי את שאריות מצפוני
גוערות בי "לא מספיק שמישהו מת, את עוד מצפה להפיק תועלת אישית
מהמצב?".
"כמובן!" השבתי לו בתמימות חסרת מעצורים.
אזרתי אומץ והחלטתי להתערבב בתוך הקהל, שזרם אט אט לשער
הכניסה, בתקווה לדלות פרטים חיונים לגבי הנפטר, חיים שוורצברג,
בן כמה הוא היה, מי בילה עימו בימיו האחרונים ומדוע הוא מת
בפתאומיות שכזאת.
לבי דפק במהירות הסילון, עם כל צעד שעשיתי, נשאתי תפילה שהכל
יעבור בשלום. לאחר שהתקרבתי אל קבוצת האנשים, שהייתה זרה לי
לחלוטין. הרכבתי משקפי שמש, לפחות שלא יבחינו שאני לא שייכת.
"את יכולה לעשות את זה, נועה, היית שחקנית תיאטרון די מוצלחת
בתיכון". ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מסוגלת לא לבלוט בשטח.
אבל מה לעשות שיש לי פנים חמודות שכאלו? עם המזל שלי, ברגע
שחציתי את שער הכניסה , צעד לעברי, גבר שנראה לי בשנות הארבעים
לחייו, סיגרייה בשלבי עישון מתקדמים בין אצבעותיו, לבוש בחולצת
טריקו  דהוייה ומכנסי ג'ינס שראו ימים טובים יותר וגופו משווע
לפעילות גופנית.
הוא ניגש אליי, כנראה ראה שאני לבד, אובדת עצות ורצה לעזור לי
למצוא את מקומי.
(לידיעתכם, מקומי בבית קפה אופנתי עם מיילשייק וניל עתיר
קלוריות, לא בהלוויה).
אבל שתקתי ושיתפתי פעולה.
"שלום" אמר והושיט יד מיוזעת לעברי.
"היי" לחצתי את כף ידו ובחילה קלה הציפה את גרוני. עשן
הסיגרייה התנפץ לי על המשקפיים, אבל התעלמתי. אם כבר קשוחה, אז
עד הסוף.
"קשה לי להאמין שחיים הלך ככה פתאום...זה עדיין נראה לי משהו
דמיוני" הוא שיתף אותי בכאבו ואני, עם כל כישרון המשחק העלוב
שלי, עניתי "כן" מהומהם למדי ואף הוספתי ניד ראש מרשים.
"הוא דווקא היה בסדר בתקופה האחרונה", אמר ושאף מהסיגרייה "עוד
הספיק לשפץ עם אסתר את הדירה. מי חשב שדווקא אחרי שהגיע לנחלה,
מכה כזאת תפגע בו?". הוא זרק את הסיגרייה מידו. הסיגרייה נחבטה
יחד עם מבטו העצוב באספלט הכהה.
"זה באמת בא בפתאומיות" שמעתי את עצמי מדברת, "לא חשבתי שזה
יכול לקרות לו".
"מה אני אגיד לך?... לא נעים בכלל". הוא הסכים איתי "טוב, כדאי
שאני אגש לעזור להם" הפטיר ועזב אותי עם מצפוני המיוסר, שזעק
בכוחות אחרונים, כי זה ממש לא בסדר איך שאני מתאכזרת למתים.
איימתי עליו שעוד מילה אחת, אני אשב עליו עם כל הטוסיק המרופד
שלי והפלא ופלא, הוא השתתק תוך שניה, רק איומים עובדים
עליו...
המקום היה שומם יחסית לבתי עלמין. הייתי כבר ברועשים יותר. כאן
הציפורים צייצו והעירייה טרחה לשתול ספסלים עם ברזייה.
האוטו של החברה קדישא הגיע והנה, הטקס מתחיל.
עד אותו רגע, הכל עבר מצוין, הכיסוי שלי נשמר. כולם צעדו
כחבורה מגובשת בין המצבות הישנות. כשאני פוסעת ומקפידה לשמור
מרחק ביטחון סביר מדמויות פוטנציאליות לפטפוט יתר. רק זה חסר
לי, שמישהו יחקור אותי נמרצות על מעשיי פה. לאחר שבחנתי את
הסובבים, כיאה לבחורה סקרנית שכמותי, הגעתי למסקנה, שטוב עשה
חיים שוורצברג שהלך.
לא היה עניין גבוה בהלוויה, רוב האנשים ריכלו על המצב בשטחים,
על פוליטיקה וכמה מסכנה האלמנה שנתקעה עם חובות של שיפוצים
ובית ריק מחיים.
מרוב רחמים, כמעט רציתי לקום וללכת.
ראיתי שההלוויה לא מתקדמת לשום מקום.
אין צחוקים, אין בחורים שווים והאווירה ממש לא משהו. בשביל זה
השארתי מאחוריי את החיים המרתקים שלי לבד בבית?
הגענו לחלקת הקבר הפתוחה. הרב, מצוייד בשרשרת פלאפונים חדישים,
שלט ביד רמה וכולנו אחריו, עומדים וממלמלים. אסתר, אישתו של
המנוח, נראתה אומללה ונתמכה בידי שני גברים צעירים, מדי פעם
פלטה יבבה לא מובנת, דבר שגרר אחריו, גיחות של נשים תומכות
לעברה. אין לי מושג מה עבר לי בכרוב שבראשי, אבל כנראה השעמום
והעובדה שמחכה לי בחינה הרסנית בסטטיסטיקה, באמצע השבוע הבא,
דחפו את רגליי הישר לשורה הראשונה, צמודה לאלמנה הטרייה ואז
שמעתי את עצמי מתייפחת בקולי קולות. מי היה מאמין, נועה פרנק,
מביעה רגשות.
"חיים, למה הלכת?" התחלתי בבכי חרישי ועברתי כיאה לשחקנית סוג
ז', לרעידות גוף, לפיתות פנים ואחיזה בשיערי השופע.
מה אומר לכם, הייתי פנומנלית.
כולם הסתכלו עליי, מהופנטים לחלוטין.
למרבה ההפתעה, האלמנה התייחסה אליי כמו לבתה האהובה, למרות שלא
ראתה אותי ולו פעם אחת בחייה. הרגשתי שהרגע שלי הגיע וביקשתי
ממנה בקול מתרפס, אם אוכל לומר מספר מילים על חיים היקר. היא
הסכימה בפה מלא והקהל השתתק.
גם הרבי, שראה הרבה בחייו השחורים, נראה עירני באופן חריג.
חיים, שכבר כוסה עד תום בחול ופרחים, שמר על שתיקה ואני, כולי
נרגשת, פצחתי בנאומי הלל, על "כמה שנתגעגע אליו, שיהיה חזק
למעלה ואיך אני זוכרת את העיניים שלו שאמרו הכל".
ואז, ברגע שנעלתי את הפה ואת הסיכויים שלי להתקבל לגן עדן, רוח
קלה נשבה ופיזרה את שערי, עורב שחור עבר מעל, חתך את האוויר
בקולו וצמרמורת עזה היכתה בגופי. כאשר פקחתי את עיניי, נדהמתי
לראות את כל הסובבים אותי, כולל הרב, כולם פה אחד, בכו כמו
ילדים.
מעולם לא הרגשתי חיה יותר, כמו באותו הרגע בהלוויה.
רק שבדיוק בנקודה הזאת, התחילה הבעיה.
התמכרתי.
זה התחיל בחיים שוורצברג וגלש במהירות לפנחס גולדשטיין, אפרים
לוי, יעל בינשטוק, ליאת עזריה ומצאתי את עצמי, במהלך אותו
שבוע, הולכת להלוויות ללא שליטה.
מידי יום, הייתי מתעוררת בבוקר, מתארגנת, לובשת את הבגדים הכי
שחורים שיכולתי למצוא בארון, נועלת נעליים ומאתרת במיומנות
מודעות אבל טריות בעיתוניים היומיים, בודקת מי בדיוק חדל לנשום
ואיפה, בכדי שאוכל להכנס לתפקיד בצורה עמוקה יותר כיאה לשחקנית
מסורה. לא רציתי שיהיו פאדיחות באמצע ההלוויה ואז לכי תמצאי
מקום לקבור את עצמך מרוב בושה. כאשר הייתי כולי טעונה בשמחת
חיים, הייתי ניגשת לטוסטוס החבוט שלי, מתניעה וטסה לבית העלמין
לקבל אהבה בדמעות.
גם אחרי יום מתיש של עשרות הלוויות ואזכרות, כאשר הייתי מגיעה
סחוטה מוות הביתה, מספיקה לטרוף משהו קטן מהמקרר ומתיישבת עד
לשעות הקטנות של הלילה, בחדרי, יחד עם קוטג' עסיסי, הייתי עוד
כותבת הספדים קורעי לב במקום ללמוד למבחן הגורלי, הקרב ובא
בצעדי ענק.
הפחדים שתקפו אותי בהלוויות הראשונות כבר חלפו. תחילה עוד
הייתי עצורה, אך ככל שהתמקצעתי, מהלוויה להלוויה, לא ניתן היה
לעצור אותי. אני, נועה פרנק, מכונת דמעות משומנת בהתגלמותה.
הביטחון העצמי שלי עלה פלאים, לאחר שהשתכנעתי לחלוטין, כי אין
אחד שיוכל לזהות אותי בהלוויות כקרובה מזוייפת, הרי יש לי פנים
חמודות שתמיד אפשר לחבר אותן בקלות לכל אדם וכל אחד עושה את
החיבור שהוא רוצה לעשות. הדבר חוסך לי המון הסברים ותמיד
ברגעים קשים, אני שולפת את הפנים הכי עצובות שיש לי ופשוט בוהה
בנקודה קוסמית או מרעידה שפתיים, רק אז הם עוזבים אותי במנוחה,
מחבקים ותומכים בי בשעה "הקשה".
למעשה, כולם חושבים שאני החברה הטובה מהעבר, שלא נראתה כמעט
מעולם, אבל תמיד, איכשהו, באופן מסתורי, הייתה בסביבה. כי,
בינינו, למי יש זמן להתעמק באמת ולברר מהיכן אני מכירה את
המנוח. העיקר שהגעתי לחלוק לו כבוד אחרון.
שלא תחשבו שזה קל לבכות, כל כך הרבה, כל יום, כל היום.
הממחטות, קרם הלחות לעיניים, הדלק לאופנוע, שגמע מרחקים
והמלתחה השחורה החדשה שקניתי לעצמי, קרעו לי את חשבון הבנק,
אבל יצאתי מתוך נקודת הנחה, שאם זהו הייעוד שלי, אז אני לא
חוסכת באמצעים.
ימות השבוע חלפו אט אט, קיבלתי המון אהבה מהקהל האבל, שרצה רק
עוד ועוד. שיחקתי באנשים כמו בבובות, קרעתי להם את הנשמה ואת
שסתום הדמעות.
אחרי כל הלוויה, אנשים בקושי הצליחו ללכת למכוניות מרוב תשישות
ואני שרואה את המוות כל יום בעיניים, לא אומרת שהתרגלתי, אבל
מה שבטוח, ירדתי 10 קילוגרמים באותו השבוע וסוף סוף אני יכולה
להכריז בשמחה, כי המוות מרזה.
העניינים זרמו מצויין, נועה הסטודנטית הפוחזת, לא הראתה את
פנייה באוניברסיטה. רותי ומיכל דאגו לי, הן ניסו בדבקות להתקשר
ורצו לראות מקרוב שאני בריאה ושלמה, אך ללא הצלחה. אני נפנפתי
אותם בתירוצים עלובים, שאני לומדת ברצינות תהומית למבחן הקרב
ובא והן כה התפלאו שאני משקיעה, עד שעזבו אותי לנפשי. זה בדיוק
הדבר האחרון שהייתי צריכה, שיעזבו אותי לבד עם עצמי וההתמכרות
שלי.
אני יודעת שאני מדרדרת מדחי אל דחי, מכורה למוות כמו לסיגריות
ובגדים, אבל זאת אני, נועה, שבמקום להתמודד עם המציאות, בוכה
על אנשים בסיטונאות.
חשבתי שאוכל להפסיק, אבל רגע אחד בתחילת השבוע, בו הרגשתי
תשישות ולא נסעתי לבית העלמין השכם בבוקר, נראה לי כמו ייסורי
נצח. נתקפתי רעידות, קשיי נשימה שהתייצבו רק ברגע שירדתי למטה
וליטפתי מודעות אבל.
דווקא ביום שלישי, יום לפני המבחן הגורלי, אחרי מרתון סוחט
בהחלט של הלוויות מגוונות, התעייפתי מכל ההצגות והאמת, כבר לא
נשארו לי דמעות. הסוללה התרוקנה לחלוטין. גררתי את עצמי בחוסר
חשק, להלוויה של בחור צעיר מענף ההייטק, שנהרג בתאונת דרכים
בכביש הערבה.
אמרתי לעצמי, "יאללה נועה, עוד אחת בשביל הרוגע, נסגור את היום
יפה ונלך לנוח".
מסתבר שהעייפות והשחיקה גרמו לי לזייף.
לא השקעתי כמו קודם ולכן, הגיע הרגע שלי ליפול לקרשים.
עם המזל שלי, מאמצע השומקום, הגיע החבר של הנפטר שקלט צ'יק
צ'ק, עם מי יש לו עסק ומנע מנועה הסהרורית, לכרות לעצמה קבר
פתוח ותיק פלילי במשטרה. מסתבר שנפלתי על בחור איכפתי.
שכמה שהוא כעס, שאני עומדת להרוס לו את ההלוויה של החבר הכי
טוב שלו, הוא גילה הבנה.
בהתחלה ההבנה שלו הייתה מעט תוקפנית.
קשה לי להאשים אותו, האמת, זה הגיע לי.
מתישהוא זה היה צריך לקרות, כמה טוב שקרה דווקא איתו.
הוא תפס אותי במרפק ואני מרוב בהלה, כמעט והרטבתי במכנסיים
החדשות שקניתי. הוא גרר אותי הצידה ולחש לי באוזן, שאם רק
אחשוב לברוח, הוא מגלה לכולם מה הולך פה ותהה בכעס איך אני
מעזה לבוא ולחלל את כבוד המת.
נועה, המכונה המשומנת, דממה כמו השב"כ ברגע של שלושה קליעים
מעופפים בכיכר.
הבחור תקע בי מבט זועם וחד, כמעט המיס לי את משקפי השמש. הוא
הצליח להבהיר בנחרצות, את חומרת העניין.
פחדתי.
כל כך פחדתי שהסכמתי לכל מה שהוא אמר.
הוא הציג את עצמו בשם נדב והורה לי לעמוד כמה שיותר רחוק מכל
הקהל, עד שהוא יסיים לקבור את החבר שלו.
ואז הוא כבר יסיים את החשבון שלו איתי.
אוי, כמה שרציתי לברוח.
אבל הוא הבהיל אותי ומשום מה הייתה לי הרגשה, שהוא יוכל להשיג
אותי בכל מקום בעולם, יחד עם זאת, נחתה עליי משקולת האשמה
הגדולה, בבום רצחני וקברה אותי עמוק בתוך האדמה בחוסר יכולת
תזוזה.
ההלוויה נגמרה בסופו של דבר, שנראה כמו נצח וחצי. לא העזתי
להסתכל מי בוכה ומי סתם בא לרכל, רק רציתי להתעורר מהסיוט
שהפלתי את עצמי לתוכו.
נדב הגיע אליי, ראיתי שהוא בכה, דווקא לא מתאים לו.
הוא נראה מהטיפוסים הקשוחים עם פני הפוקר, שלא מנידים עפעף
כשהעולם עובר על פניהם.
כמה נוח היה לי לשפוט אותו, הרי זה בעצם תיאור מדוייק של
עצמי.
סטודנטית חלשה.
מה ביקשתי בסה"כ?
אהבה?
הכל בגלל אותה מודעה ארורה.
נדב לקח אותי לבית קפה בקינג ג'ורג ובהחלט נראיתי כמו אחת
שצריכה קפה וגלידה.
הרבה גלידה.
"קודם כל תסבירי לי, איך רזית כל כך הרבה תוך שבוע?" הוא שאל
ולגם מהכוס בלחישה.
מה?! הוא ידע איך נראיתי קודם?! עם הטוסיק הגדול והמכוער
שלי?!
"רק אל תגיד לי שעקבת אחריי..." פחד שטף את גרוני.
"כן... עקבתי אחרייך בבית העלמין. למרבה הצער, תפסת אותי
בתקופה מסריחה לגמרי, יותר מדי חברים וקרובים החליטו למות לי.
לראות אותך עושה את השטיקים המטומטמים שלך פעם אחר פעם הדליק
לי נורה אדומה... לא חשבת על הנקודה, שמישהו יכול לעלות
עלייך...?" אמר והצליף בי במבט נוקב.
הרגשתי עירומה לחלוטין. "חשבתי על זה בהתחלה, אבל די הדחקתי את
הפחד, פשוט... אתה מבין...?כשאתה מכור אז אתה מסוונר..." אמרתי
והדמעות החלו זולגות, מחוררות את הגלידה בצרורות.
נדב ניסה לעודדני בחיוך, הוא קרב אליי את כף ידו החמימה וניגב
את דמעותיי בעזרת מפית לבנה שהייתה על השולחן. "כשראיתי אותך,
הלווייה אחר הלווייה, הזדעזעתי ותהיתי מה גרם לך לעשות דבר
שכזה?" עיניו זרחו באור מוזר. "ידעתי שאני חייב להכיר אותך ובו
זמנית רתחתי על מה שעשית לי ולאחרים". הוא הסמיק וחיפש מפלט
בתוך כוס התה שלו.
טוב לשמוע שאני עושה את זה לגברים מבלי לדעת.
אני שמחה שיש לי את הקסם.
באותו היום, דיברנו ודיברנו והללויה, לא משנה כמה גלידה אכלתי,
רק רציתי לאכול את נדב, שבמקום לזרוק אותי לאיזה חלקה פתוחה
ולתת לי כמה מכות נחוצות בראש עם מעדר, הושיב אותי בבית קפה על
חשבונו וגרם לי ברוב חוצפתו, להתאהב בו עד הראש.
באמת שלא ציפיתי שהמוות יפגיש אותי עם מישהו חמוד כזה.
ועוד אחד שיהיה מוכן להחזיק איתי מעמד.
"אז... חשבתי לעצמי" אמר בקול מתוק " אם תהיי מוכנה לחלוק איתי
בטירוף שלך, מי יודע... אם משוגעת אחת כמוך תהיה מוכנה להתחבר
עם אחד מרובע כמוני... בסוף עוד עשוי לצאת משהו מעניין, לא?"
שאל וחיכה לתשובתי כמו שאני חיכיתי לשאלתו.
מאיפה הוא הגיע?
הרמתי את עיניי והודיתי לאלוהים שעשה אותי מתוסבכת.
"נועה, יקירתי, לכי על זה".
הרעיון הסתבר כמוצלח ביותר.
כל כך מוצלח, שנדב, בחסות חוכמתו הרבה, ישב עימי במשך כל הלילה
בחדרי ובין נשיקה לחיבוק,  היכה בי מספרים ונוסחאות עד אור
הבוקר. למעשה, בזכותו הצלתי את עתיד לימודיי וגם הספקתי להחזיר
לעצמי, את חברותיי הטובות, מיכל ורותי, שאיבדתי בדרך למטה.
מאז, נדב ואני, חיים ביחד, מאושרים ושמחים. מידי פעם הולכים
להלוויות, כדי להעלות זכרונות מהימים ההם ובשאר הימים משתדלים
לשרוד כמו כולם.
כאשר אני עוברת במכולת של הג'ינג'י, לקוטג' הרגיל, מתעורר בי
דחף בלתי נשלט, לחפש שרידים מהמודעה של חיים שוורצברג היקר
ומקווה שלא הסירו אותה לגמרי, כי רציתי להודות לו, אפילו שהוא
כבר עמוק באדמה, על כך שבזכותו למדתי, שאהבה בדיוק כמו מוות,
כן באה בפתאומיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
slow gun?
בהילוך איטי או
מהיר?


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/01 16:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז ארליכמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה