ואת סתם, שוכבת באמבט, עם רגלייך שעונות על הקיר, סתם. המים
העכורים שוטפים את כתמי גופך, פעם אחר פעם. ואת נותנת לאדים
שבחדר לחנוק אותך, ואת שותקת. מבחוץ חודר עשן התעשייה וצפירות
המכוניות. ואת שותקת. צרחות הקצף הדלוח יורים עלייך אש קפואה,
והסבון רק משחיר.
אולי את זוכרת את היום בו איבדת את קולך הענוג? אני זוכר. את
היית כה טהורה עם תלתלייך הרכים, והוא החלידם. היתה תקופה
שרציתי להרוג אותו. חלודה, אני אומר לך. עכשיו גופך מלא
עכברושים, ואת, את אינך אומרת דבר. אני זועק לך, זועק. ואת כמו
אילמת, את. לא שומעת, לא אומרת דבר, לא מראה סימן חיים.
ואני מתחיל לחשוב שאת מתה. מסתכל עלייך מזווית החדר, ועינייך
סגורות. גופך המבועת בתוך המים הכהים אומר משהו, ואני איני
מבין. תראי מה הוא עשה לך, אני אומר. אבל את אינך מקשיבה ואינך
מוכנה לראות. אולי את זוכרת את הימים בהם היית נכנסת לבגד הגוף
הורדרד ורוקדת? וכולך היית נוצצת באורות הזרקורים, והבמה היתה
קדה לך קידה.
ועכשיו את מתה.