אוף, הדרך הזו ארוכה!
האור הלבן פשוט לא מתקרב!
נראה לי שאני הולך לכיון הכללי שלו כבר שעות, ואני לא מתקרב
לאור הלבן הדפוק הזה בגרוש.
אני מניח שיהיה הרבה יותר נכון להגיד, שאני מרחף לי בכיוון
הכללי שלו כבר שעות.
נראה לי שאני לא עושה את זה כל כך נכון, לאור העובדה שאני חדש
בעסק בכל זה. אולי אני בכלל מרחף במקום. אני צריך עוד ללמוד
איך להשתמש בצורת התנועה הזו. בריחוף המגוחך הזה.
אבל אם אני באמת מרחף, למה אני מרגיש את העייפות ברגלים שלי
כאילו עשיתי עוד פעם מסע כומתה?  
אני מסתכל על הרגלים שלי (או מה שנשאר מהן בכל מקרה), ורואה
אותן, מדלדלות בהנאה בקצב רצחני. לא רע בשביל אחד בלי רגליים.
ובכלל, אני אמור להיות מרחף. מה פתאום הם משתוללות ככה?

אני מרחף כאן כאילו אני שוחה שחיית כלב! אני חייב ללמוד איך
לרחף נכון. זה לא עסק ככה, העייפות זאת. אני צריך לעשות חלוקת
אנרגיה נכונה, כי האור הלבן הזה לא מפסיק להתרחק לא חשוב כמה
אני מתקרב. בהתחלה הוא היה נראה כזה מפתה, כזה מלטף, מזמין
אותי לבא אליו, והכאב היה פשוט יותר מדי בשביל שאני אסרב למזור
שהוא הציע לי. עכשיו אני מתחרט על הרגע שהחלטתי להרשות לעצמי
להתאחד איתו בכלל. מאותו רגע שעשיתי את הצעד (או יותר נכון,
הריחוף) הראשון לעברו, נכנסתי למנהרה הארוכה הזו שבקצה שלה,
האור הזה צוחק עלי כבר שעות, וזה בכלל לא נחמד כמו שחשבתי שזה
יהיה בהתחלה. המנהרה הזאת כולה מלאה בסלעים ואבנים קטנות כאלה,
ואני כל הזמן נתקע בשורשים של עצים שיוצאים מכל מקום. נו טוב,
לפחות יש יתרון אחד בדרך החתחתים הזאת.  יש מספיק זמן לחשוב על
החיים (אופס...).
אני מתכוון על מה שהיה לי בחיים. כשחושבים על זה, עוד מעט יהיה
לי את כל הנצח לחשוב.
פזמון: הדרך ארוכה היא ורבה, רבה.
(זה עוד רחוק, דרדסבא?)

פיצוץ.
איזה כיף היה פתאום לעוף, להתנתק מהקרקע במין אתנחתא מוזרה
כזו. הכאב יבוא אחר כך. עם ההפתעה של ההתנגשות באדמה, מרגישים
את הגוף מתפרק במין אי נעימות כזו כאשר הוא פוגע חזרה בקרקע,
בעוצמה שהורסת את הרגשת האופוריה של הריחוף. אני עדיין זוכר את
הרוגע כשהבנתי שאני כבר לא חלק מהתופת הזאת יותר. אני על
האדמה, הכל פתאום כל כך שקט, ואני הולך לישון...
ואז האור הלבן הארור הזה!! מעיר אותי להזכיר לי שהרגליים שלי
כבר לא כל כך שלי, ושצרחות הכאב שלי נבלעות אי שם בקולות
הלחימה. הכאב כל כך מסנוור, והאור מרגיע, מלטף, מציע לי
מורפיום רוחני.
איך אני יכול לסרב לכזו הצעה?  

ועכשיו אני פה.
אם אפשר בכלל לקרוא למה שנשאר ממני אני.
אני בטח אהיה רוח רפאים מפחידה. גיחוך קטן של רשע עולה על שפתי
החרוכות כשאני חושב על מעללי העתידיים כרוח שרודפת את המ"כ
שלי. גיחוך שנעלם מהר כשאני רואה את האור מתרחק עוד יותר. בטח
אסור לחשוב מחשבות רעות אם רוצים לתפוס את האור הזה. איזה מקום
לא כיפי. בסוף יסתבר שאני רודף אחרי איזה גחלילית שעבדה עלי
בגלל שהתאהבה בעיניים שלי. העיניים הכחולות שלי...  

דמעות.
איזה דמעות של כאב היו לי כשהיא עזבה. נטשה. אמרה לי שהיא לא
יכולה יותר עם הפחד התמידי שאני אחזור אליה בארון. מהמרחק
והעובדה שאנחנו מתראים רק פעם בחודש. ואני, אובד עצות, כל מה
שאני יכול לעשות זה לבכות ולחשוב על איך היא עוזבת אותי בתקופה
הכי חרא בחיים שלי, על איך היא לא מבינה שאם יכולתי הייתי עוזב
הכל רק כדי להיות איתה. רוצה לספר לה על כמה שאני אוהב אותה
וכמה רק המחשבה שלי עליה מחזיקה אותי בחיים במציאות היום יומית
שלי, אבל אני לא יכול.  אני מסתכל עמוק בתוך העיניים הכחולות
שלה, החמות שלה שפתאום נראות לי כל כך קרות וכל המילים נשארות
עמוק בפנים. פוצעות וחותכות את כל המעיים שלי. והדמעות זולגות
פנימה ומטביעות את הלב, כי חיילים - לא בוכים.
מעניין אם היא תבוא להלוויה שלי. מעניין מה היא תגיד. אני
מקווה שהיא תרגיש רע על מה שעשתה לי. אבל לא יותר מדי. רק
קצת.

מדי פעם אני מרגיש משבי רוח קרירים כאלה עוברים דרך הפנים שלי,
שעם הזמן הופכות יותר ויותר שקופות וחסרות תחושה. אל תשאלו
אותי איך אני יודע שהם קרירים. זה כמו שאני עדיין מרגיש את
הרגליים שלי. עניין של הרגל, אני מניח. אני גם חושב שאולי אני
מתקרב לאור. או שאולי האור מתקרב אלי?
אני מניח שאני ארחף כאן לעוד כמה זמן. עד שהאור יואיל בטובו
להתפנות אלי. לקחת אותי וסוף סוף לרפא לי את הכאב. או שאולי
אשאר כאן לנצח. רודף אחרי הפיתוי של האור. אולי גם אחרי החיים
אין תשובה. או שאולי גם המוות עצמו הוא פיתוי?  
לזמן הפתרונות. עד כמה שלזמן יש פה משמעות.