לפעמים, שכבר ממש מאוחר בליילה, ואני חוזר הבייתה , עייף
מהעבודה, אני נזכר בחזי.
תוך כדי נסיעה הבייתה בפיאט פונטו שקיבלתי מהעבודה, כשאני
מקשיב לשירים בגלגל"צ, אני נזכר בכל הרגעים שהיו לנו יחד.
ואפילו שכולם מטיפים לי, לא לחשוב יותר על חזי, אומרים לי שאני
הוזה, ושחזי הוא סתם. אני עדיין ממשיך לחשוב עליו. פחות אבל
עדיין.

את חזי הכרתי דרך חבר רחוק שלי מהעבודה, שקוראים לו יגאל. אני
חפשתי דירה לגור בה ויגאל חיפש שותף. אחרי שיחה קצרה של תיאום
ציפיות, מצאתי את עצמי אורז הכל במזוודות, ועובר לגור עם
יגאל.

כשהגעתי לדירה של יגאל, ראיתי את חזי משכשך באמבטיה, ונראה
מסטול . היה נדמה לי שהוא צוחק על איך שאני לבוש,  אבל יגאל
אמר לי, שכנראה עישנתי קצת יותר מידי ואני מדמיין.
עוד לפני שהגעתי, יגאל הסביר לי שחזי הוא בערך שותף, רק שהוא
לא משלם שכר דירה.
הוא גם סיפר שחזי בדכאון, ושכדאי שפשוט אתן לו לחיות באקווריום
הפרטי שלו, כי רוב הזמן הוא גם ככה מסטול ולא מודע למה שהוא
עושה. כל הסיפור הזה, נשמע לי קצת מוזר בהתחלה אבל הבלגתי.
אח"כ התברר לי, שחבר של חזי מת מטביעה חודשיים קודם, אבל אף
אחד לא דיבר על זה ונראה לי שכולם, רצו בכלל להתכחש שזה קרה.

באותה תקופה, אחרי שהגעתי לדירה, חזי יגאל ואני היינו יושבים
ערבים שלמים מעשנים ג'וינטים וצוחקים.
ליגאל, באותה התקופה, הייתה חברה יפייפיה ומקסימה, שקראו לה
שירלי , חלומו הרטוב של כל גבר ממוצע, אך הסתבר שהיא עדיין
בתולה.
בעצם, כשחושבים על זה, שום דבר לא השתנה אצלה, עד היום.
חזי ואני היינו מסתלבטים על יגאל , על זה שהוא יוצא עם הבתולה
הזאת ושלא ברור למה בגיל 25, היא עדיין בתולה. אבל יגאל
,שכנראה אהב אותה, נטה להעלב.
אני באותה התקופה הייתי לבד. זאת אומרת, הייתי יוצא פה ושם עם
בחורות, אבל שום דבר טוב לא יצא מזה, עד שבשלב מסוים פשוט
ויתרתי ואת רוב זמני הפנוי ,הייתי מבלה עם חזי.
חזי לא היה הטיפוס שמדבר, רוב הזמן הוא היה רק בוהה בסביבה שלו
אבל יכלתי להבין שהחיים לא ממש הטיבו איתו ושברובם הוא חיי
בבדידות מוחלטת.
אני דווקא ספרתי לחזי על כל האהבות שהיו לי, הזיונים, העבודות
שעבדתי בהן, הטיולים שטיילתי , על הצבא, הלימודים שהתחלתי
והפסקתי. מה שהיה טוב בחזי שהוא ידע להקשיב מצוין.
היה חבל לי שלחזי אין מספיק אנשים שאוהבים אותו, עם המשפחה שלו
הוא לא היה בכלל בקשר, וחוץ ממני לא היו לו ממש חברים או
מכרים. ידעתי שיגאל אוהב אותו, אבל יגאל עבד כל היום, וכשהוא
לא היה בעבודה, הוא הפך להיות מרוכז יותר ויותר בחברה שלו
ובקשר שלהם, שלאט לאט התחיל להתפתל ולדעוך.

ערב אחד, כשהגעתי לדירה,  היו מונחים על הרצפה מזוודה אחת ותיק
נסיעות קטן.
יגאל עמד באמצע החדר, בפנים טרודות.
"אני נוסע לאיזה כמה חודשים", הוא ירה לעברי, "אני נוסע לבד".
" לאן?" שאלתי.
"אני יודע, קניתי כרטיס לבנגקוק ומשם כבר נראה".
למחרת הקפצתי אותו לשדה תעופה . לקחתי איתי גם את חזי ששתק כל
הדרך ורק הביט בנו בעינים אדומות.

בימים שאחרי הנסיעה של יגאל, התדרדר מצבו של חזי, הוא לא אמר
כלום, אבל בעינים שלו יכולתי לראות כמה עצב הוא הספיק לאגור
בתוכו.
כמה ימים לאחר מכן נגשתי לחזי ושאלתי אותו אם הוא רוצה למות.
הוא לא הכחיש.
באמת שכבר התייאשתי ממנו. ידעתי שלעזור לו אני לא אצליח.
אז במקום זה, פשוט התחלתי לעבוד כמו מטורף וכשהייתי חוזר
הבייתה, מאוחר בליילה, בקושי שלום הייתי אומר לו.
בוקר אחד, התעוררתי עם הנג-אובר כבד והרגשה רעה שמשהו קרה.
רצתי מהר לחדר השני, וראיתי את חזי שוכב על הגב ולא זז,
העיניים שלו היו קרועות לרווחה וחסרות הבעה. התחלתי להשתולל
ולצרוח. חפשתי רופא בדפי זהב כמו מטורף בסוף נזכרתי שהשכן
מלמעלה הוא וטרינר. אז טסתי, הקמתי אותו מהמיטה, והכרחתי אותו
לבוא ולהציל את חזי, את החבר הכי טוב שלי. אבל כשהגענו לדירה
היה ברור לנו, שכבר אי אפשר לעשות שום דבר.

אח"כ...
טוב, אח"כ ההורים שלי שלחו אותי לפסיכיאטר שלוקח בסביבות אלף
שקל לפגישה, נפצעתי בברך והפסקתי לעבוד. רוב הזמן הייתי יושב
בבית לבד מסטול ואכול רגשות אשם. חברים הפסיקו להתקשר, חשבו
שהשתגעתי לגמרי, או שסתם היה להם נוח לשכוח שאני קיים.
אח"כ, הגיעו ימים טובים יותר, חזרתי לעבודה, הכרתי שם מישהיא
והפכנו להיות זוג. עברו גם כמה חודשים ויגאל חזר, אבל לדירה
הוא לא חזר, וגם לא חזר לעצמו.
הסתבר, שכל התקופה שהוא נעלם במזרח, הוא ניסה את כל הסמים
האפשריים החל מחשיש וגראס  וכלה בקוקאין אקסטזי, ספיד, טריפים,
פטריות ובטח עוד הרבה דברים אחרים, שאני אפילו לא מסוגל לעלות
על הדעת.
כשהוא נחת בשדה התעופה בארץ, הוא בקושי זכר איך קוראים לו. הוא
אפילו לא זכר איפה הוא גר. כל מה שהוא זכר זה את הכתובת של חבר
שלו, תומר, ולשם הוא נסע, נשאר שם כמה ימים, ואז תומר לקח אותו
הביתה, להורים, להשגחה צמודה.
לפני שבוע נפגשתי איתו . זה היה די מוזר. מאז שהוא חזר, היגאל
הזה מדבר נורא נורא מהר כאילו שהוא עוד על אקסטות  וספיד. הוא
סיפר לי על הזיונים שהיו לו בקופנגן, המסיבות " פול מון"
ובכלל, על השטויות שעשה. רק שמרוב מהירות אבדתי אותו כמה פעמים
באמצע.
הוא לא שאל כלום על חזי, ואני לא נידבתי מידע. נראה לי, שיגאל
לא זוכר אותו, כי אמא שלו אמרה לי, שיש המון המון דברים שיגאל
בכלל לא זוכר.
הלוואי וגם אני, הייתי יכול לשכוח...

בכל זאת, המשכתי פחות או יותר בחיים, הפסקתי את הפגישות עם
הפסיכיאטר, והתמקדתי ביאנה, חברה שלי .
לפני יומיים יצאנו יחד, והצטרפה אלינו חברה טובה של יאנה,
שעובדת איתנו,
בחורה קצת מוזרה - קוראים לה דנה.
בזמן שישבנו שלושתינו בפאב השכונתי ושתינו הרבה, יצא לי פתאום,
בפעם הראשונה, הסיפור המלא על חזי.
סיפור קצת מוזר שחושבים על זה. שתיהן התקשו לעכל אותו.
יאנה התעצבנה. אמרה שאני מטורף, ומה פתאום אני מתייחס לדג
כאילו הוא היה בנאדם. דנה שאלה איך חזי מת.
ספרתי לה שבאותה תקופה חזי ואני היינו יושבים בסלון, אני על
הכורסא וחזי באקווריום שלו. אני הייתי שותה וודקה עם לימון
וחזי היה קופץ מהאקווריום ונותן בי מבט מתחנן, כדי שאני אזליף
לו קצת וודקה לבפנים. בהתחלה, הוא גם ניסה, בדרכו המיוחדת,
לבקש שלא אחליף לו את המיים באקווריום, כי הוא לא הספיק לתפוס
ראש. אח"כ, בעצמי שכחתי להחליף לו את המים, כי הפסקתי להתייחס
אליו.
כנראה שבסופו של דבר, חזי היקר שלי, מת מהרעלה .

דנה, שהייתה כבר שיכורה לגמרי, אמרה שזה מגניב הסיפור הזה על
הדג ,
היא גם אמרה שהיא תכתוב על זה , שהיא תכתוב אחלה סיפור.


מעניין אם היא כבר כתבה.
הבת זונה הזאת, בטח הרסה את כל הסיפור...