ישבתי על המדרכה וחלמתי.
לקחתי גזיר עץ והתחלתי לשחק בו, להוציא את החול מבין בלטות
המדרכה.
אז ראיתי נמלה ודרכתי.
היא התפוצצה בקריספיות שכזו.
רק נמלים שחורות גדולות, כושיות, יודעות להתפצח כך, כמו
תפוצ'יפס.
בלי נושא ברור,
ללא קו מחשבה נהיר ישבתי על המדרכה. קצת חשבתי שאלה שעוברים
בטח חושבים אותי לילד דפוק. מיד שכנעתי ת'צמי ב"שילכו
להזדיין".


כאן על המדרכה,
חלול, כמו שבלול בלי בית, בלי חשק לחיות, רק עם רצון לכתוב
ולכתוב עד אין קץ. לכתוב,
לכתוב ללא הפסק. לשתות, לנסוע בעולם, לצבור חוויות ולכתוב.
ולרגע לא למצמץ.
לגדל כרס קטנה ולכתוב.