בכל שנה זה קורה מחדש.
כל הצפצפות פתאום מצמיחות פרחים, שכמו נוצות לבנות, הם עפים עם
כל משב רוח.
אני יודעת שאלו בעצם לא פרחים, אלא פירות, זרעים, ואולי זו
בכלל לא צפצפה. האמת היא שלא בדקתי. הזרעים האלה מתנהגים בדיוק
כמו פתיתי שלג, חוץ מזה שהם לא נמסים אלא פשוט מתפוררים
ונעלמים בקרקע.
באותו קיץ היה שלג כבד במיוחד. פחדנו לצאת מהבית בלי משקפי שמש
אפילו אם היה חשוך, וגם אז זה לא עזר: הם היו נדבקים לעיניים
מהצדדים. בדרך-כלל אהבנו את השלג הזה, אבל הפעם בקושי התייחסנו
אליו. כל לילה עברנו את מסע הייסורים של נדודי השינה, בלי שום
סיבה גלויה לעין, ככה שכמעט לא שמנו לב שהתחיל.
רק כשהיו נכנסים לעין הלבנים האלו, זה היה כל-כך צורב שהיינו
מוכרחים להתייחס ולהיזכר, וזה קרה לא מעט, מפני שהיתה רוח
חזקה, חמה ויבשה, כזו שמחזיקה אותם באוויר יותר זמן ומיבשת את
הרירית של העין.
אחרי כמה לילות שלא הצלחנו להירדם, שחר הציע שנספור כבשים יחד.
אני אמרתי שאף פעם לא הבנתי את הנושא הזה של לספור כבשים, אז
עכשיו זה בטח לא נראה כמו הזמן המתאים. ספרנו ארבעים ושתיים
כבשים, ואז אמרתי לו שמשעמם לי. התחלנו לדקלם מערכונים של רחוב
סומסום, מה שכמובן נמשך שעות, ולא נרדמנו גם בלילה הזה. אחרי
קצת יותר משבועיים לא יכולנו לסבול את זה יותר, והלכנו לרופא.
באותו יום השלג היה הרבה יותר כבד, וגם ככה העיניים של שנינו
היו נפוחות מחוסר שינה. מרוב השלג הן צרבו ושפשפו כל-כך,
שבקושי הצלחנו להחזיק אותן פקוחות.
הרופא רשם לנו כדורי שינה. אני שאלתי אם אין דרך אחרת, ושחר
התרגז. הוא אמר שזה בכלל לא משנה, העיקר שנישן כבר. אני אמרתי
ששינה על כדורים היא לא שינה ממש, אלא מן מצב של עלפון, ואנחנו
עלולים להתמכר, ואז לא נצא מזה, וזה רק יהיה יותר גרוע.
ובכל זאת ניסינו אותם.
הם לא עזרו. ביום אחרי שניסינו אותם היינו רדומים כל היום,
וכמעט נרדמתי על ההגה. בכלל לא היה אכפת לי. עצרתי בצד והחלטתי
לישון אבל לא נרדמתי. בערב היינו שנינו מרוטי עצבים. כששוב לא
נרדמתי, התחלתי להציק לשחר סתם בשביל להרגיז אותו. משם זה
התפתח לקרב כריות, אבל אלים באמת. כשרק עברנו לגור ביחד היינו
הולכים קרבות כריות ומתפקעים מצחוק, אבל הפעם הכריות פשוט
נקרעו מהמכות והנוצות התפזרו בכל החדר. שחר פתח גם את החלון
המזרחי וגם את המערבי, כדי שהן יעופו החוצה, ובמקום זה חדר
לבית השלג של הקיץ. נוצר ממש מסך סמיך של לבן אוורירי שבעצם לא
היה אמור להפריע לנו לראות, אבל פתאום לא ראינו אחד את השני.
העיניים שלי נורא שרפו ונוצות חדרו לי לגרון ורצתי לשירותים
להקיא. שחר עמד לידי וטפח לי על הגב עד שזה נגמר, ואחר-כך
העיניים רק שרפו לי יותר.
שכבתי על הרצפה הקרה ובכיתי, ושחר ישב מולי וניגב את הפנים עם
מטלית ספוגה במים קרים מדלי שהוא העמיד בינינו.
ככה רבצנו איזו שעה, עד שנרגעתי וכל המסך הלבן שקע על הרצפה,
ואז שחר אמר, בקול שקט כזה, כאילו הוא חשב על זה כל השעה הזאת,
שאולי כדאי שננסה לישון בנפרד. הרגשתי נורא חלשה ורק רציתי
שהוא ישתוק, ובגלל זה הסכמתי, אבל בעצם לא היה לי מושג איך אני
אעמוד בהחלטה של לישון בלי שחר, כי זה משהו שלא עשיתי כבר ארבע
שנים. הוא חיכה קצת ואחר-כך המשיך לדבר, שאל אם אני רוצה שהוא
יעזוב את הדירה או שאני רוצה ללכת בעצמי. הנהנתי ואמרתי לו
שנדבר עוד מעט. הוא קם וסגר חלון אחד וכשהסתכלתי על הגב שלו
ראיתי שכבר עולה השמש.
כבר לא היה מה לדבר על ללכת לישון. נסעתי לעבודה ובכלל לא
חשבתי על מה שהוא אמר, רק ניסיתי להיזכר בתרופות סבתא נגד
נדודי שינה אבל חלב אני לא שותה, ולא חשבתי שלמישהו מאיתנו
יהיה חשק לצאת לריצת לילה.
כשחזרתי, גיליתי שהוא ארז בשבילי את כל הדברים, כמו שהוא היה
עושה כשהיינו יוצאים לטיול או לחופשה, כי אני שונאת לארוז. הוא
עמד שם, במו מוכר בחנות עניבות שרוצה להציע לך לראות עוד כמה
דגמים, ושאל אם אני רוצה לבדוק שהוא לא שכח כלום. הייתי המומה
וכל מה שחשבתי עליו זה שזה פשוט לא יכול להיות, לא קורה לנו,
זה לא שחר וזו לא אני, זה פשוט לא ייתכן. ואז הוא התחיל לדבר,
כאילו שזו ממש טובה גדולה שהוא עשה לי, כי אחותו בדיוק פינתה
את הדירה שלה ועוד לא מצאה מחליף, ובדיוק היום התקשרו אליו
לעבודה להודיע לו, אז הוא עזב הכל ונסע לארוז בשבילי, כי הוא
יודע כמה שאני שונאת לארוז, והוא גם יקפיץ אותי לשם, ויעזור לי
לסדר מה שצריך, ולנקות את הדירה, טוב, זו לא ממש דירה, רק דירת
חדר, אבל זה לא להרבה זמן, רק עד שנצליח לישון כמו שצריך, ושוב
נחזור לגור ביחד, ואלי היה יותר הוגן שהוא יעבור אבל כל
הלקוחות שלו כבר מכירים את הטלפון הזה שלו כאן, והוא לא רוצה
לשנות, אה, ובדירה ההיא עוד אין טלפון אבל זה ממש לא להרבה
זמן.
כל מה שעשיתי היה לקחת את התיק שלי ולרדת ברגל לאוטו. לא חשבתי
בכלל, כאילו העבירו אותי לטייס אוטומטי, ואפילו לא עניתי לו,
רק עשיתי "כן" עם הראש, וגם לא רציתי לבכות.
השלג לא הפסיק. ראיתי דרכו את כל הבניינים כאילו זאת עיר אחרת
ולא גרתי כאן ארבע שנים. העיניים לא שרפו לי יותר, וגם לא
הרגשתי את העצבנות של חוסר השינה. בכלל לא הסתכלתי על שחר,
למרות שבדרך-כלל כשהוא נוהג אני נורא אוהבת להסתכל על הפנים
שלו וללטף לו את השפתיים לפעמים, ורק שמעתי את האצבעות העבות
שלו מתופפות על ההגה.
ליד הבית החדש שלי עמד עץ צפצפה גדול והשיר את השלג שלו. כל
המדרכה והשביל שמוביל לבניין היו מכוסים בלבן, ובחור שזוף ורזה
עמד וטאטא את הכניסה לבניין. זה לא נראה שהלבנים האלו הפריעו
לו , אפילו שהיה ממש ענן לבן מסביבו. כשעברנו לידו הוא הרים את
הראש ואמר שלום לשחר, וגם לי. הנהנתי ושחר הוביל אותי לדירה
וסידר את החפצים שלי, למרות שלא היה הרבה מה לסדר, מה גם
שנורית, אחותו, השאירה שם את כל כלי המטבח וניקתה שם לפני
שעזבה.
שניה לפני שהוא הלך שאלתי אותו למי הוא אמר שלום כשנכנסנו
לבניין, ושחר אמר שהוא איזה שכן פה, ושהוא פגש אותו כמה פעמים
ובעצם הוא לא יודע עליו כלום, ואחר-כך הוא הבטיח לקפוץ לבקר
ונסע.
נכנסתי למטבח ורציתי לטגן חביתה, אבל גיליתי שאין גפרורים כי
בטח שכחנו אותם. הלכתי לדירה ממול ודפקתי בדלת. אף-אחד לא פתח
וגם לא היו רעשים וכבר התכוונתי ללכת לשכנים שלמטה, ואז שמעתי
צעדים, והבחור שטאטא את הכניסה עלה למעלה. כשהוא ראה אותי
עומדת מול הדלת שלו הוא שאל אם אני צריכה משהו, ועניתי שאין לי
גפרורים ורציתי לשאול ממנו, כי כבר הבנתי שהוא גר שם. הוא
הכניס אותי לדירה שלו, שהיתי מאד מטופחת, נעמדתי ליד העציץ
בכניסה, וחיכיתי שימצא את הגפרורים. זה היה עציץ גדול מאד
וירוק, ולא היה עליו אף פירור אבק. בזמן שהוא חיפש
קופסת-גפרורים הוא שאל אם מי שבא לעזור לי זה החבר שלי, ועניתי
שכן אבל כרגע עברנו לגור בנפרד, והוא לא שאל על זה כלום, רק
הושיט לי את קופסת-הגפרורים ואמר שאם אני אצטרך עוד משהו אני
תמיד יכולה לבוא לבקש, כי הוא יודע איך זה לעבור למקום חדש,
וקוראים לו נועם. אמרתי שקוראים לי גלי, לחצנו ידיים ופתאום
גיליתי שיש לו משקפיים.
אחרי שאכלתי ישבתי קצת לקרוא. כאב הראש הזה של החוסר שינה לא
הציק לי יותר וחשבתי לעצמי שאולי שחר צודק ואנחנו צריכים קצת
חופש אחד מהשני. שמעתי דפיקה בדלת והייתי בטוחה שזה הוא, אז
פתחתי את הדלת בלי לשאול מי זה, וזה היה נועם. הוא חייך חיוך
רגוע ואמר שבטח ציפיתי למישהו אחר, ולא בקול של מישהו שמתנצל
או מנסה לסחוט הזמנה נלהבת. עניתי שזה בסדר והזמנתי אותו
להיכנס. הוא התיישב על הספה והסתכל בספר שקראתי, ואני הסתכלתי
בכפות הידיים העדינות שלו, שמסתיימות בציפורניים קצת מלבניות
ונקיות. שאלתי אם הוא מעדיף קפה שחור או תה צמחים, והכנתי לו
תה צמחים כמו שאני מכינה לעצמי, ורק כשנכנסתי לסלון עם הספלים
נזכרתי ששכחתי לשאול אותו כמה סוכר וגם התנצלתי על זה. הוא טעם
את התה הסמיך כשהוא עוד רותח, כמו שאני הייתי עושה ושחר היה
משתגע מזה, ואמר שזה בסדר גמור. התחלנו לדבר על הספר שקראתי,
והוא הבטיח לתת לי איזה ספר בסגנון שלא שמעתי עליו קודם,
והאצבעות העדינות שלו עטפו את הספל וריצדו על פניו, וכמעט
לקחתי אותן לידי להסתכל בהן יותר מקרוב, אבל אז נזכרתי פתאום
שזה חלק מהגוף שלו ולא איזו מאפרה, ועצרתי את עצמי בזמן.
הרוגע שלו קרן כל-כך מהעיניים הכחולות שלו, מבעד לזכוכיות
משקפיו, שהתחלתי להרגיש איך אני מתמלאת בו, בשקט הזה של אנשים
חזקים, ביכולת הזו לנוע בצד החיים ולא ממש בתוכם, היכולת הזו
להשקיף עליהם קצת בריחוק, ולא חשבתי לרגע ששחר צריך להגיע, ולא
שאלתי את עצמי למה הוא לא מגיע. לא הרגשתי שום צורך להסתיר
ממנו שום דבר או לחשוף בו משהו שאולי הוא מסתיר, אלא פשוט
זרמנו יחד, כמו שני רקדנים מנוסים, בוטחים זה בתנועתו של זה,
וכל אחד בתנועות עצמו, עושים כל אחד את מיטב יכולתו ולא
מתאמצים, פשוט נעים יחד בתיאום ובבטחה. הרגשתי את העייפות
משתלטת עלי ואני שוקעת לתוכה, איך הראש צונח לי על הספה
והעיניים שלי נעצמות, ומבעד לערפילי השינה הנשכחת הרגשתי איך
נועם מכסה אותי בשמיכת הצמר והולך בשקט, ונמנמתי כמה זמן, אבל
פתאום התעוררתי ולא יכולתי לחזור לישון, ואז שמעתי דפיקה
בדלת.
בגלל שהדלת נפתחה נפרץ פתאום החלון ורוח נכנסה פנימה והציפה את
החדר בפתיתי השלג. מיהרתי לסגור את החלון ושחר נכנס והתיישב.
כל השקט של נועם עזב אותי ונתקפתי חוסר-מנוחה, כאילו אני צריכה
לבדר אותו או להצדיק את זה שהוא בא לכאן, וניסיתי למלא את החדר
בשיחה שלנו, כי שרידי השיחה שלי עם נועם כבר התפוגגו והתמזגו
עם הקירות. שאלתי את שחר אם הוא כבר הצליח לישון והוא אמר שעוד
לא, אבל הוא צופה שזה ייקח זמן, ואז שאל אם אני כבר הצלחתי
ועניתי שכמעט, אבל אז הוא בא. ראיתי שגם הוא לא מרגיש בנוח
להיות איתי, וכשהוא הלך הרגשתי הקלה וניסיתי לחזור לישון, אבל
השינה כבר עזבה אותי ובמקום הכובד הרגשתי מן תזזיתיות ולא
הצלחתי להתרכז בשום דבר. אחרי משהו כמו שעה של כזה חוסר רגיעה,
כשהשלג כבר שקע על כל הרצפה, הלכתי אל נועם ודפקתי בשקט בדלת
שלו, למקרה שהוא ישן. העיניים הצלולות שלו לא הביעו שום פליאה
על זה שבאתי, והוא הציע לי לשבת והביא כוסות ומיץ תפוזים,
ודיבר בקולו הרגוע ושוב נעצמו לי העיניים והאצבעות הארוכות שלו
שיחקו לי בשיער, ומבעד לשמורות עיני הנעצמות הבחנתי שאין לו
בחדר אף פתית-שלג, ונרדמתי אצלו על הספה.
זו היתה השינה הראשונה שלי מזה כמעט חודש, וכשהתעוררתי ממנה
נכנסה לחדר רוח קלה וליטפה אותי ולא הביאה  אפילו פתית-שלג
אחד, ופתאום הכל נראה כל-כך ברור, כאילו העיניים הצלולות של
נועם הן כבר העיניים שלי.