(מחזה בשתי מערכות)



מערכה I


המשתתפים: בן אדם. מקהלה (מדמה את מחשבותיו ורחשי ליבו של בן
האדם)
הזמן: שעת לילה מאוחרת, כל בני האדם כבר נכנסו לשנת הלילה.
המקום: חדר עבודה.


תאור פתיחת המערכה: בן אדם משוטט חסר מעש בחדרו בין השולחן
למדפים וחוזר בסיבובים קדחתניים.


מקהלה: בן אדם, מה לך ער בשעת לילה זו?

בן האדם:  מה כוונתך, הן את חיי אני דורש.

מקהלה: בן אדם, אל חשש, בטובתך רוצה אני, ובחייך אין לי חפץ.
אנא ענה לי, מה לך ער בשעה זו?

בן האדם: וכי מה עלי לעשות?

מקהלה: לך כנוס עצמך והרדם.

בן האדם: (נבהל) לא אוותר ולא אניח את נפשי בכפך.

מקהלה: מדוע נבהלת? הן דרך החיים היא המוות.

בן האדם: לא אתן את חיי לבני בליעל. לא אמסור עצמי אל המוות
והחידלון. אף אם לא אעשה דבר אשמור על חיי כל עוד אוכל. לא
אמסור את נפשי זאת בשום פנים ואופן, לא אתן את נפשי על מזבח
המוות.

מקהלה: אך בוא תבוא השעה בה לא תוכל עוד לעמוד בפני כוח העולם
ועל כרחך תיפול. מדוע לא תעשה זאת כעת בעודך מיושב בדעתך? מדוע
לא תבחר בדרך החיים, היא היא מוות.

בן האדם: לא! את חיי לא אתן. את נשמתי לא אמסור למלאך המוות,
לשטן. אשאר בחיי, כל עוד רוחי בי. ולו אם עוד שעה קלה, או כמה
רגעים, די לי בזה, ובלבד שלא אתן את חיי, לא אמסור עצמי למוות.
אעמוד על משמרתי כל העת. (עד אשר יפול בן האדם לתרדמה בעל
כורחו).





מערכה II


המשתתפים: בן אדם. מקהלה (רחשי ליבו ומחשבותיו של האדם)
הזמן: בוקרו של יום.
המקום: חדר שינה.


תאור פתיחת המערכה: בן האדם ישן במיטתו ומסרב לקום. השחר כבר
הפציע, כולם קמו ממיטותיהם ופנו לעבודתם.


מקהלה: למה זה תישן עצל? קום ממיטתך, קום ממותך, עור.

בן האדם: עזבו אותי, מי אתם בכלל? עזבו אותי לנפשי.

מקהלה: וכי מה היא נפשך? איננה עוד איתך כלל. קום עור, קרא
לנישמתך לשוב לעולם.

בן האדם: מה, מה פתאום? עזבוני. תנו לי את אשר לי. להשאר כך
הוא כל רצוני. טוב לי כך, עזבו אותי.

מקהלה: מה תאמר ומה תדבר? התשים ליבך אל חייך? ראה את אשר לך,
כלום וריק. קום, עור, חזור לעולמך.

בן האדם: לא אחזור. אין רצוני בכך. יודע אני מה חיי ומה אני.
אין רצוני בכל אותם ייסורי העולם הזה. לחדול מהכל הוא רצוני.
החדלון קורא לי, המוות.

מקהלה: שים ליבך עליך. שומו שמיים מדבריך. מה תאמר ומה תפעל.
אוי לישנים בחייהם.

בן האדם: לא, כי כל אשר אומר ארצה בכל מאודי. אבין את נפשי
המיוסרת מכל הלכי הרוח אשר באו עלי, כל חברי, מכרי וידידי, כל
משפחתי היו עלי למשא. חיי כנטל על גבי, כאזיקים כובלי ידיים.
תנו לי את החופש, את החידלון, את המוות, הניחו לי לישון.
לנשמתי לנוח. למות.



"החיים הם סוד התנועה בין המוות והחידלון אל עבר החיות האין
סופית והבלתי מתפשרת שבנו"

                                                           
           (שם,שם)