דברים רבים שרציתי לומר לך נשארו מאחורי סורגי קיפאון, כלואים
בכלובי אובדן. גם דברים טריוויאליים כמו לקום בבוקר עם חיוך על
הפנים, או לשקוע בשלווה לתוך מצולות תת ההכרה בסופו של יום,
כבר הפכו למעמסה על נפשי הפצועה.
בדלת האחורית של זכרוני אני מדמיינת את פנייך הקורנות באור
החלש שאפף את החדר, מלוות בהבעה של חוסר אונים ותוגה אין
סופית. ואת הפסקת החשמל שפקדה את החדר כמו גם את ליבנו, שכיבתה
את אור פנייך ואסרה עליי להביט בך. למרות שלא ראיתי אותך שמעתי
את צעדייך ההולכים ומתרחקים ממני ומשאירים אותי אבודה ועזובה,
המעירים אותי למציאות הקשה והברוטלית שהייתי עיוורת לה. ולמה
הייתי עיוורת לה בעצם? הלא היו אלה עינייך שדאגו להסתיר לי
אותה ולהבטיח לי שתמה דרכי הארוכה והגיעה לסופה, והנה מצאתי את
אשר חיפשתי כל חיי, אותך?
רק עכשיו אני מבינה שהאופוריה ששהיתי בה לאורך כל הזמן שהיית
לצידי, לא הייתה כלום אלא אשליה מצמררת שניחמה אותי בצערי.
ואיך לא הבנתי את מזימתך הנוכלת כשדקלמת לי משפטים סתמיים
מפרסומות בערוץ הילדים והבאת לי בובה של דמות מצוירת במתנה?
סירבתי לקרוא מסרים סמויים שניסית להעביר לי בדממה הצורמת בעוד
מבטינו מצטלבים בביישנות בפעם הראשונה, מסרים שמזהירים אותי
לשמור ממך מרחק.
אני אתפלא אם בכלל חלפתי במחשבתך אחרי אותו הערב המלודרמטי עם
הפסקת החשמל.
ובעצם, האם רק לך יש לי להודות על כל מה שהשגתי עד הלום? ממש
לא.
אתה האחרון שאני צריכה להודות לו. הדברים היחידים שלמדתי ממך
הם איך להוציא סכין חדה מהגב, ואיך לא לגעת בוורד אדום, חושני,
אך קוצני.
ומה אתה עכשיו? אינך אלא תמונה בצבעי שחור לבן, החבויה בפינה
הכי חשוכה של מעמקי נשמתי, יחד עם עוד דברים נוראיים שאני
מעדיפה להדחיק.
בציניות שגוררת צחוק אני לוחשת על קברך האפל, "תמיד יהיה לנו
את ערוץ הילדים", ומניחה וורד אדום שקוציו לא הוסרו לצד שאר
הפרחים שהביאו בשבילך אנשים שאוהבים אותך.
אז שן בשקט אהובי, בעוד שפתיו של השטן נושקות לרקותיך.
1.5.04
תודה מיוחדת לחנן בוהדנה. |