האין את יודעת ילדתי?
מהו הינו סוד אהבתי?
האין גם לבך רוגש, שלו,
כל אשר את שם איתי?

האין את חשה לפרקים
כבמערבולת יצרים?
בתוך היש האין
הלא, הכן,
נסחף כנוצה, נופל בחבטה,
שולט בנעשה אך לרגע,
ועבר..
חלשה בגופך, לעיתים צוחקת
חזקה בנפשך, תמיד בוכה.

אמילי
מתבלבל אני במראות האסורים
במערבולת מתערבבות המילים, היצרים,
שמך מתגלה לי מתוך זעקה
זעקת לבי הלוחשת לי שמך
נדמה אני בעיני כנווד
התר וחוקר נבכי ישותך
מעבד כל חלקת אדמה בתולית
ולפלא בעיני עוצמת היותך, היותי.
עוצמתך...
נשמתך..
דרכי מלאה היא בחידותייך
מגיעות לתודעתי בנפתולי דרכייך
מבין ונבוך, משתאה ומעלה,
כמה אצילות עליות מורדותייך.

אמילי, יקירתי,                  
אם אך ידעת...