אדם מת אוחז בידו את עטו,
אצבעות ידיו הכחושות לא תרפנה,
מנוחה לא ידע אדם אף במותו
עת עיניו השקופות בוהות הנה והנה.

אדם מת לא בוכה עוד אל תוך הנייר,
דמעותיו, כמו חייו- התייבשו ונדמו,
אדם מת מחבר רשימות של עבר,
הן מילות העתיד כמו אמיתותיו תמו.

ספוגת חידלון נשימת אדם מת
ויצהיבו דפים בשיממון זה הריק,
בידיו הקרות תתפורר האמת
ונייר העדות כחייו יתפרק.

צוואתו של המת היא מורשת חייו,
ומותו לא טומן עוד סודות אפלים,
עת קרעי הנייר יתפזרו מעליו -
מנוחת עולמים של אדם ומילים.

לא יודע אדם אם הוא חי במותו,
כנייר הוא דומם, כמילים הוא אילם.
אדם מת אוחז בידו את עטו,
רשימות יבשות
טרם צל ייעלם.