נחתנו בוורשה. זה היה מוזר ומפחיד.
ראיתי מהמטוס שהכל שחור ורק כמה שדות שנראים שרופים.
כולם לפני הטיסה שאלו אותי: "מה תעשי שם?"
"מה איבדת שם?"
ועניתי להם: "איבדתי את כל המשפחה של סבא שלי".
ביום הרביעי, זה היה יום שבת, הגענו לאושוויץ- בירקהאו.
ירדנו מהאוטובוס ושם התחיל בי הפחד.
הייתה לי ההרגשה שמישהו מחכה לי, אורב לי מעבר לפינה
ורק מחכה לתקוף אותי. ההרגשה הזאת סללה את דרכה אל הלב.
רצתי פנימה בפחד למרות שלא היה שם אף אחד עדיין הייתה ההרגשה
שמישהו רודף אחריי, מחפש אותי.
ראינו סרט על אושוויץ, מה שמראים בטלוויזיה ביום השואה זה
שטויות.
יצאנו מהסרט מהדלת וחשבתי שמאיפה שנכנסו זה גם איפה שנצא
או שנצא ותהיה לנו הדרכה ואז ניכנס למחנה.
אבל לא... נכנסו ישר למחנה. פתאום היה השלט שכתוב עליו "העבודה
משחררת". זה היה יותר מידי. התחלתי לפרוץ בדמעות וישבתי על
האדמה מהפחד, מהכאב, מהתשישות של העומס הנפשי.
חשבתי... זה איפה שסבא היה? כאן הוא חווה את זה?
כאן? במקום הזה? עם הציפורים, השמש הזורחת והסדר של המקום?
זה מה שמטעה את כולם! המקום הזה הוא לא ציפורים לא שמש לא דשא
ולא פרחים שמלבלבים ומבשרים על תחילתו של קיץ.
זה היה שלט מברזל שכתוב עליו שהעבודה משחררת אבל העבודה
בעצם הורגת...
כשנכנסתי זה שוב בא. הבכי הזה התמשך. חשבתי שכאן הוא עבר
את התחלת הסיוט. אבל אף אחד, אף אחד! לא יכול לדעת מה עבר
עליו!
סבא שלי לא דיבר הרבה, ובטח שלא על המקום הזה.
איך אפשר באירוניה הזאת להבין למה?
נכנסו והכל היה כל כך שקט ויפה ופתאום ראינו תמונות של אנשים
שלא עשו כלום, אנשים שמתו תוך שש שנים,תוך חמש שנים, תוך
שנתיים, תוך חצי שנה, תוך חודש, תוך שבועיים... תוך יומיים...
יומיים? זה מה שהספיק להם? ככה הם חיו?
על כל תיק, על כל מזוודה, ניסיתי למצוא את המספר של סבא.
ניסיתי לאתר אם משהו שם שלו.
אבל כלום. החפצים האלו שם הם של אנשים שהיו ואינם עוד.
איך אפשר לתאר מה הוא ראה בעיניו? מה הוא שמע באוזניו.
מה הוא הריח באפו? את ריח המתים.
איפה שאני דורכת הוא דרך, על עפר ואפר, על גופות ועל גוויות
מתות.
זה לא יכול להיות. תראו את הציפורים.
נכנסו לביתן היהודי והדלקנו נר נשמה.
"לכבוד ולזכר משפחתו של אבי שנספתה במחנה הארור והמקולל הזה",
כך אימא אמרה.
התחלנו לבכות ואימא חיבקה אותי, רק חיבקה לא דיברה.
היא יודעת לא אלך אבל היא חיבקה אותי בהרגשה בעוד מעט אברח
לה.
היא חשבה שייקחו אותי ממנה. כמו מאות אלפי הילדים שנלקחו מידי

ההורים שלהם בעודם בוכים, מייללים וצורחים לאלוהים שלהם, והיכן
האלוהים שלי?
יצאנו מהמחנה ושם, שם הייתה מסעדה, לא במרחק קילומטר בקושי
במרחק של מטר! הייתה מסעדה. הלכנו לאכול שם, גווענו ברעב.
ואני רק חיכיתי להמבורגר שלי, והתעצבנתי כשזה לקח כל כך הרבה
זמן והמלצרית התבלבלה כל כך הרבה פעמים, ולא הבנתי כמה האנשים
שמעבר לכביש הזדקקו לזה. אכלנו ויצאנו. בין המחנה למסעדה הייתה
מסילת רכבת ארורה שמשם הובילה לבירקהנאו.
נזכרתי בשיר: "במקום שבו צומחים פרחים, שם מתו אנשים".
נסענו לבירקהאו, מסילת ברזל הזאת...
המסילה הזאת שקיללתי אותה בליבי כל פעם שראיתי תמונות שלה
מחדש, המסילה שהובילה אלפי ילדים זקנים ואלפי אנשים אל המוות
התגלתה אל מול עייני. לא בכיתי רק שתקתי. ראיתי את הכניסה
שכולם מכירים בתור הסיוט הכי גדול בכל סרט של השואה.
רק ראיתי את המשרפות ההרוסות. שמתחתן נקברו מיליוני אנשים.
ובכיתי, וצעקתי, איפה, איפה הוא האלוהים שלי.
צעדתי בשביל לפחות קילומטר בתוך כל המחנה. המחנה ענק.
לא ייאמן. יצאנו מתוך ביתן החיטוי וראיתי שמיים, בלי עננים, רק
שמיים כחולים וציוץ ציפורים ושוב שמיים כחולים, ופרחים...
וקברי אחים.
ואני שואלת בפעם האחרונה... איפה אתה אלוהים?