ארטמיס אוסי אפולו / מותי |
אלפי רגליים של כאב,
ואין תזוזה, שתיקה.
פרח יבש של נצח,
אבן גדולה חיוורת,
ואמא לפתע בוכה, היא נזכרת,
אחים כמו שלא זכיתי לראות,
מנגבים עיניהם במרץ,
זה מן יום של בדידות ודמעות,
בו כל זיכרון הוא כמו פרץ.
וילדה בשמלה אוורירית,
כמו נשמתה מתנופפת,
בשילוח מבט אחרון,
ומשם היא לעד מתעופפת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|