אם אני אבוא ואשאל אנשים ברחוב מה האסוציאציות שעולות להם
מהמילים אבא, אמא, הורים, אני מניח שרוב התשובות שאני אקבל זה
אהבה ללא גבולות, תמיכה, משפחתיות ועוד דברים בסגנון. אצלי זה
קצת שונה.
הכל בגלל אותו יום ארור שבו הם גילו את הסוד שלי, הסוד שכל כך
השתדלתי והתאמצתי להחביא. הייתי בטוח שהם לא יאהבו את הרעיון,
בגלל הרקע הדתי שהם באו ממנו וכל זה. אבל זה היה הרבה מעבר למה
שחשבתי. אני לעולם לא אשכח את המשפטים שאמרו לי - אתה לא
נורמלי, או שתפסיק ותלך לפסיכולוג או שתעזוב את הבית, לא
מתאימות לנו כל המוזרויות שלך...
דווקא ברגע הכי קשה שעברתי בחיי, הרגע שבו הייתי צריך את אותה
התמיכה, את אותו החום, את האהבה ללא גבולות, לשמוע שזה בסדר -
חטפתי ניכור וריחוק.
למה הם לא מבינים שזו לא אשמתי? אני לא בחרתי לחיות את חיי
בצורה כזו - אולי נולדתי ככה, אולי מישהו למעלה קבע את הגורל
שלי. כל מה שרציתי לשמוע זה: "זה בסדר, אנחנו אוהבים אותך
למרות הכל" - דבר שאני מחכה עדיין לשמוע ולא שמעתי...