עוד תבוא במגע עם ידו המלטפת,
עוד תרגיש באורו, המותאם לעורה;
את היופי,
שבאמת הכואבת.
את הכאב שתרגיש,
כשייקח את יופיה.

אך יופיה לא יוערך,
אם הנ"ל יאריך לאין-קץ.
כי לא תכיר ותעריך לעומק דבר,
עד שאורכו יתקצץ...

חיוכה, מהול עצב, מחליק משפתה.
היא משוכנעת שהם ישנים באותה המיטה.
ובכל פעם שהיא מנסה לתפוס איזו תנומה,
מפחדת שיקיץ,
וייקח איתו את חלומה.

ואותו הקמט, כבשמלתה של פעם,
לא ישוב עוד אל פניה השמוטות.
ומעתה,
לא תדאג עוד ליופי התו,
לא תרגיש
      לא תעריך
           לא תחלום...