[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כב די
/
שימחה

ישבנו בחדר שלו, שומעים מוזיקה, מדברים.
הוא מספר בדיחה ואני מעלה חיוך קטן על שפתיי. הוא מסתכל בי
במבט חם ומלטף, כזה שיכול לגרום לי להסתכל לתוך עיניו במשך
שעות. הוא מחייך בחזרה, יודע שאם הצליח להעלות חיוך, קטן ככל
שיהיה, הוא עשה את עבודתו.
הוא יפה כל- כך ולא מודע לזה, מקסים כל- כך ומתכחש לזה. אם רק
יכולתי להסביר לו כמה טוב לי כשאני יושבת איתו, אפילו סתם, כמו
באותו הרגע, רק לדבר. לפעמים גם רק לשבת ולשתוק, איתו, יכול
לחזק אותי כל- כך. ואין לי איך להסביר לו ולהודות לו. רק לשבת
ולהמשיך להסתכל בעיניו החומות, העמוקות, החודרות ולתהות מה
עובר בתוכו באותו הרגע.
הוא קם בפתאומיות והציע לי לקום ולרקוד איתו.
"לרקוד? אני... אני לא ממש טובה בזה..." אמרתי בשקט והסמקתי.
"ניסית פעם?" הוא שאל בטון בטוח.
"כן, כמה פעמים. זה פשוט לא אני. אתה יודע...שתי רגליים
שמאליות, כנראה. אני ולרקוד ממש לא הולך ביחד. שני עולמות
שונים." הסברתי את עצמי.
"טוב..." הוא נכנע והתיישב בחזרה. "לפחות תשירי קצת, בזה את
טובה, אני יודע."
"אני לא טובה, אני שרה להנאתי, מדי פעם מזייפת" גיחכתי.
"ממש...מזייפת..." הוא אמר וחייך "כמו שהציפורים בחלון שלי
מזייפות, בחמש בבוקר כשהן מצייצות. את לא מזייפת, את שרה הכי
יפה ששמעתי אי פעם."
הסמקתי ושתקתי. לא ידעתי מה לענות לו. אני באמת לא חושבת שאני
שרה יפה. אני שרה כדי להוציא את כל מה שבי, את הטוב ואת הרע.
את הכאב והכעס והאהבה. להוציא. שלא יישאר בי כלום לעצמי.
"נו, תשירי. בשבילי." הוא התחנן.
המילים שלו נגעו בי, פתחו את הנפש שלי, כמו תמיד, והתחלתי
לשיר. בשקט. עצמתי את עיניי והרגשתי את המילים עוברות בי,
נוגעות בנקודות רגישות. אורבות לכאב. המשכתי לשיר והתחלתי
לבכות. הרגשתי שהמילים של השיר תפסו את הכאב שהתחמק מהן כל- כך
הרבה זמן והוציאו אותו ממחבואו, שיחררו אותו, במידה מסוימת.
מראות אותו לעולם.
שרתי ובכיתי. וכשפקחתי את עיניי, נזכרתי שאני לא לבד. ראיתי
אותו מעבר למסך הדמעות, יושב מולי, מביט בי וחושב. לרגע רציתי
לקום ולברוח. אבל ברגע שמבטינו נפגשו, ידעתי שאני צריכה
להישאר.
"למה את עצובה כל- כך?" הוא שאל בתמימות.
"עצובה...אני מניחה שככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני פשוט
לא מוצאת אושר בשום מקום." עניתי לו בכנות המתבקשת משאלה כזאת,
מבן אדם קרוב כל- כך.
"אז למה את לא ממשיכה לחפש? למה את מסתגרת בעצמך, נותנת לנשמתך
להיאכל?" הוא שאל בכאב עצום.
"גם כשהיו מקרים שמצאתי בהם שמחה, זה נעלם אחרי כמה ימים ואני
נשארתי עצובה. גם כשמצאתי אנשים ששימחו אותי, הם עזבו אותי
אחרי תקופה קצרה ואני נשארתי בודדה ופגועה הרבה יותר. אני
מניחה שעכשיו זה השלב שבו כבר התייאשתי מלחפש, שהבנתי שלא מחכה
לי האושר, שאין לי משהו לקום בשבילו, בגללו, בבוקר, כמו לאנשים
אחרים." הסברתי את עצמי.
"אושר? את מדברת על אושר? אני בכלל לא מדבר על זה. אני רוצה
שקודם כל תפסיקי להיות עצובה כל- כך. שתביני שיש גם טוב בחיים.
ואת תוכלי למצוא אותו, אם רק תמשיכי לחפש." הוא דיבר בלהט
"לחפש. לא להיפגע מכל דבר. לא להיעצב אל ליבך כל יום מחדש, רק
בגלל שהוא יום חדש. קודם כל תנסי. אחרי זה תחשבי על אושר שמציף
אנשים, על משהו שיגרום לך לקום בבוקר, שיגרום לך לניצוץ
בעיניים. רק תנסי."
"אתה יודע כמה אנשים כבר אמרו לי את זה?" שאלתי אותו כשהדמעות
ממשיכות לזלוג על פני עם כל מילה שאני מוציאה מפי. "זה לא עוזר
לי. אני כנראה פשוט עצובה מטבעי וכנראה שאני גם אשאר ככה
תמיד."
"זאת הבעיה, ש 'אנשים אומרים לך', אבל את לא עושה עם זה כלום,
את לא מנסה להסתכל על החיים אחרת, לראות גם את הצד היפה שלהם."

רציתי לענות לו שזה לא נכון, שהוא לא יודע כמה פעמים ניסיתי
ורציתי ושזה כל- כך כואב. ואני לא רוצה יותר. אני רוצה במקום
זה לא לראות את החיים בכלל. להפסיק את העצב והשמחה, את הכעס
וההבנה, את הכל.
"אמממ... אני לא יודעת... יכול להיות... יכול להיות שאתה צודק.
יכול להיות באמת. אני אנסה. אני לא מבטיחה כלום, אבל אני אנסה,
בסדר?" אמרתי. מרגישה רע על המרחק הענק שנפרש בין מה שאמרתי
לבין מה שחשבתי.
"את לא מתארת לעצמך איך את משמחת אותי, שאמרת את זה. את באמת
תנסי?" הוא שאל.
"כן, ברגע שאני אצא מהבית שלך, אני אתחיל הכל מחדש" עניתי
בביטחון.
"יופי" הוא אמר. הוא חייך ואחר- כך קם ונתן לי נשיקה.
"מה השעה, דרך אגב?"  
"שש וחצי, למה?" הוא התעניין, מקסים כרגיל.
"אוף. אני צריכה להחזיר את אחי הקטן מחבר" עשיתי פרצוף של
כלבלב עצוב במיוחד.
"באסה..." הוא עיוות את פרצופו בניסיון לעשות את אותו הפרצוף,
ללא הצלחה. "אל תשכחי, ברגע שאת יוצאת מהבית שלי את צריכה
להתחיל את החיים שלך מחדש."
"טוב, אל תדאג, אני לא חושבת שאני אוכל לשכוח כזה דבר."
צחקתי.
"טוב, מתוקה, אני אראה אותך מחר" הוא חייך כשהוא קם ללוות אותי
לדלת ביתו. נתתי לו נשיקה ויצאתי החוצה. מתבוננת בכל מה
שמסביבי. באמת מנסה למצוא משהו טוב בכל זה. בצד אחד ראיתי
קבוצה של ילדים קטנים מתעללים באיזה חתול מסכן. בצד השני כמה
נערים עקרו סמלים של מכוניות חונות. כל מה שיכולתי לחשוב עליו
היה 'ממש אוטופיה'.
הגעתי לבית של החבר של אחי וחזרנו הביתה. נכנסתי ישר לחדר
והלכתי לישון.
כשקמתי היה כבר שתיים בצהרים. מהר צחצחתי שיניים, החלפתי את
הפיג'מה בבגדים רגילים ואכלתי איזה משהו.
איך שסיימתי להתארגן הוא הגיע, נתן לי נשיקה וחיבוק ושאל אותי
"אז... מה שלומך היום?"
זכרתי את השיחה של אתמול טוב טוב וחייכתי אליו "מצוין, הרבה
יותר טוב להסתכל על החיים ככה. למה לא עשיתי את זה קודם...?"
"אני כל- כך שמח, את פשוט לא יודעת כמה." הוא חייך חיוך גדול
וחיבק אותי חזק.
"גם אני ממש שמחה." אמרתי, מחייכת בחזרה, תוך כדי החיבוק,
מנגבת דמעת עצבות אחת שהעיזה להתגלות ולהתגלגל על לחיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים לא מריחים
כמו חרא







מזכרונותיה של
תתרנית


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/01 17:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כב די

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה