הרוח החל לנשוב בחוזקה וטוב שכך, שכן השבוע האחרון היה קשה
מנשוא. אמצע יוני בקופיפי - תאילנד, והחום התעלה על עצמו ברמת
הלחות הירודה שהפגין. איתן, שלא היה זר למקום, התפלא שמזג
האוויר עדיין לא נשבר מאז שהגיע ואיחל לכך בקוצר רוח - תרתי
משמע. הביקור הזה היה אמור להסיח את דעתו מדברים אחדים ובפרט
מגלית ולעומת זאת כל שעשה, היה להרהר בהם בוקר וערב. שעות
הצהרים היוו לו אתנחתא קלה מניתוחי מצבים של עבר והפנו את דעתו
אל ניתוחים של מצב החום.
שם - לפחות לא הזיע כפי שנוהג הוא להזיע ביום שרב של תל אביב.

"גם זו ברכה!" אמר לעצמו בקול. "רק קצת גשם לא יזיק," ביקש מן
השמיים. הוא נזכר בשיר של שלמה ארצי והתחיל לפזם אותו.
"את הגשם תן רק בעתו..."
"ובאביב פזר לנו פרחים," הצטרף אליו קול נשי.
איתן הביט הצידה ונשימתו נעתקה. ונוס, בכבודה ובעצמה, ירדה מן
השמיים לשיר אתו דואט. בכל זמן אחר, היה הופך בן רגע לנציב
מלח, אך משום מה, נסחף עם הרגע והמשיך לשיר איתה.
"שלום בחורצ'יק," אמרה לאחר שסיימו לשיר את הפזמון. "מי אתה?"
כיבדה אותו בחיוך זדוני.
"אני... אה... תייר מזדמן," השיב לה והפתיע את עצמו.
"אז בוא נזדמן לנו יחד," צחקה. צחוקה הסעיר אותו ואת שדיה
שריקדו קלות יחד עם ליבו - מותניה הצרות מובילות לרגליים
ארוכות וחטובות להפליא - שערה השחרחר החלק גולש למטה ומתנפץ אל
כתפיה - עורה כצבע השוקולד ועיניה חומות, יוקדות אש. ממושבו,
הביט בה בכיוון מעלה והיא עמדה שם בפוזה של בטחון, כמו מודעת
היא לכל הצמרמורות שהיא מעבירה בו.
לאיתן לא היה מושג כיצד להגיב להצעה זו, מה גם שהתבלבל בנסותו
לפענח אותה וניסה להנמיך ציפיותיו בכדי לא להתאכזב. היא לא
המתינה לתשובה יתר על המידה והתיישבה לצדו, זרועה מתחככת קלות
בזרועו. ליבו של איתן איים לפרוץ את חזהו כשלפתע, התחרטה וקמה
שוב על רגליה. איתן ידע שהיה זה מוגזם מדי לייחל לכך שהפנטזיה
הזו תמשיך לנהל אתו שיחה, שלא להזכיר דברים שהציפייה יפה להם.
היא התיישבה מולו וליבו החל לשכוח את תפקודו כל שלוש או ארבע
פעימות.

"דנה!" אמרה. "ואתה - עוד לא אמרת לי מי אתה, אבל אם אתה מעדיף
להישאר אניגמה, זה בסדר."
"איתן!" חייך.
"מתאים לך. אתה נראה חסון."
איתן לא הבין על מי בדיוק היא מדברת, אולם 'מי הוא שיתווכח
איתה אם היא קבעה שהוא חסון'. רגליה השתלבו עתה בשלו ואיתן
סירב להאמין שזה קורה לו. הוא הביט באצבעות רגליה שאילו היו
ידיים - היו בודאי מועדות לנגינת פסנתר. כה דקות וארוכות היו,
וטבעת אחת עיטרה כל אחת מרגליה. הן עשו דרכן במעלה רגליו, תוך
שמבטה חודר את כל שכבותיו. היה ברור לכל צופה מזדמן שהיא מפתה
אותו, אך איתן היה מבולבל עד מאד. ידיה התעוררו לחיים והונחו
על רגליו, כאילו להעיר אותו מתנומתו. "מי? למה? איך?" הטרידו
שאלות אלה את מוחו, אולם הן רק הפריעו לו לזרום כמו הים שמולו
- ברוגע, עם מערבולות שסוערות עמוק בפנים. השמיים נפרצו וטיפות
של גשם נשרו והכו בו בפניו.

הוא חייך אל שוברת הבצורת שישבה מולו. סוף סוף, הרשה לעצמו
להבין בדיוק לאן היא חותרת והחליט לשחות לשם בכל כוחו. בטחונו
העצמי כבר לא היה למכשלה, שהרי אין לו צורך להרשים אותה - היא
רוצה אותו. רק אלוהים יודע מדוע, אך את מי זה מעניין בדיוק?
הוא קם על רגליו, הושיט ידיו לכיוונה והניף אותה אל על כראוי
לגבר חסון, כפי שתיארה אותו קודם. הם החלו לפסוע יחד.
"אליי, או אלייך?" שאל מפני שממש הרגיש צורך להצדיק את
הסיטואציה שנראתה כלקוחה מאיזה סרט.
"אליך," חייכה.

הם התנשקו בפראות - טורפים זה את זו, כמו היו נוגסים בפרי
עסיסי ומתקתק. הוא עוד לא הספיק לדמיין את הדבר, וחולצתה כבר
הפכה למושא של העבר. החזייה מיהרה בעקבותיה ודנה נפנתה להסיר
את בגדיו שלו מעליו. היא קרעה את חולצתו ואיתן, שאף פעם לא
דמיין שירצה לפשוט חולצה בדרך זו, עזר לה לקרוע אותה. המזרון
בודאי ידע ימים כאלה בעבר, אולם לא כך הסדין של איתן, אשר
התקמט מרוב התרגשות. פרוע ככל שיהיה - הסקס היה רק סקס ועל אף
זאת, הרגיש איתן כי הוא מתנה איתה אהבים.
לאחר שסיימו מלאכת העינוגים ההדדיים, שכבו בטל ושוחחו על דברים
ברומו של עולם. לא די היה בכך שזימנו לו מלאכים בשמיים מתנה
נפלאה זו - בעוד שקילף את העטיפה, גילה נפלאות בתוכה. השיחה
קלחה וככל שדיברו, נפל יותר ויותר בשבי האהבה. כל דבר שאמרה
התחבר אליו והפלא ופלא, גם דבריו שלו לא נפלו על אוזן ערלה.
ידיו של איתן החלו לטייל בעדינות לאורך גופה והיא קפצה עליו
בפראות. כך העבירו להם את רוב היום בין דיבורים למעשים.

ימים עברו וככל שבילו זה במחיצתה של זו, נישבה איתן עוד ועוד
בקסמה. ימים ארוכים של שמש, ים, ומשכב הובילו ללילות ארוכים של
ירח, דיבורים, ומשכב, וכמובן שהסקס היה לו לביטוי ממצה של
עוצמת הרגשות שחש אליה.
"אני רוצה שתהיי שלי לעד," אמר לה בפעם אחת כשהיו בחוף וכל
גופו הצטמרר מן המחשבה.
"אני לא שלך," ענתה בהתרסה ואיתן לא נתן דעתו על כך מפאת החיוך
המקניט שלה.
"מצחיקונת קטנה," אמר לה והיא לא הסירה את חיוכה הזדוני מעל
פניה המלאכיים. איתן איבד את עצמו בתוך השובבות הזו ונהם לו
בנחת כמו חתול שבע רצון.
דנה רכנה אליו במהירות, הדביקה נשיקה על שפתיו הצמאות ורצה לה
בכוון הבקתה. איתן לא איבד אף רגע יקר וחש בעקבותיה. היא האיצה
וברחה ממנו, אך הוא הדביק את ריצתה בדלת הבקתה ושילח אותה אל
עבר המזרון לעוד שעה של תעתועים. לאחר שסיימו, נחו להם על הגב
בוהים בתקרה, או באיזשהו חלל שלא נמצא שם. הוא שקע בהרהורים.
ים מדהים, שלווה רוגעת המפנה מקומה לסקס פרוע ושוב כובשת את
האווירה, פנים יפות שאפשר להביט בהם לנצח, שקיעות, זריחות, וכל
שאר המטעמים שיש למזרח להציע - מה עוד יכול היה לבקש?
"אולי חיים שלמים של עונג עם האישה המדהימה הזו?" שאל את
עצמו.

לאחר כשבוע בשעת בוקר, הודיעה לו כי היא קופצת לכפר מרוחק וכי
תשוב בתוך כמה ימים. לא שאל אותה אפילו לאן, או מדוע. הוא הניח
כי היא רוצה לטייל קצת וידע שגם לו לא יזיק להסדיר את
מחשבותיו. בערב שלמחרת, פגש עוד ישראלית בשם קרן. הוא מצא בה
אשת שיחה נעימה והם התיידדו. במשך היום למחרת, רבצו בשמש
והתפרקדו אל מול הים. צבעי המים הפליאו אותם מחדש בכל פעם שבהו
בהם. הם התמרחו והשתזפו ודיברו וצחקו, כמו היו הם חברי ילדות.


בערב, חזרה קרן מן המקלחת ומצאה אותו עדיין שוכב פרקדן על
החוף. היא לא לבשה הרבה. החצאית הלבנה השקופה התמסרה למשב רוח
קל והתרוממה במקצת, תוך שהיא מגלה את מה שלא לבשה מתחתיה.
הגופייה, השקופה אף היא, הייתה כה הדוקה עד ששדיה מחו בכל תוקף
על חוסר ההערכה לגודלם. הם דחפו קדימה ולצדדים, מאיימים לפרוץ
החוצה, אך בד הטריקו היה גמיש ולא נכנע תחת המעמסה. איתן היה
נבוך משראה אותה. לשונה השתרבבה על שפתיה והיא חייכה בזמן
שהתיישבה עליו, ברכיה טמונות בחול משני צדי בטנו וערוותה מסמנת
את שלו כמטרת כיבוש.
הוא התחיל לגמגם, אך היא סגרה עליו בשפתיה. איתן דחה אותה
מעליו בעדינות וביקש את סליחתה בטוענה שאומנם קשה לעמוד בפני
הסקסאפיל שלה, אולם ליבו שייך לאחרת. קרן לא וויתרה בקלות
והמשיכה לנסות לשדל אותו. עם הזמן, מיתנה את ניסיונותיה עד
שהרגיש כי וויתרה על העניין והיה לרגוע יותר. כעבור מספר שעות
מצאה לנכון שלא יתנגד מפאת ההשפעה של קסמי המזרח. היא הבחינה
בכך שחומת המגן שלו כבר התפוררה כמעט כליל והחלה ללטף את פלג
גופו העליון שהיה חשוף לאור הירח. איתן היה שרוי בעולם אחר ולא
ממש תקשר עם המציאות. הוא ריחף לו מעל העננים בעיניים עצומות
ושכח לגמרי להתנגד לה. משהבינה כי החומות היו כלא-היו, שילחה
עצמה על בשרו והוא ביצע את המלאכה מתוך אינסטינקט.

משחזר איתן אל החיים ומצא עצמו נטול בגדים, נבהל. הוא גילה
אותה ישנה לידו ערומה כמותו וחטאו זעק בקרבו. הוא העירה וחקר
אותה על מעלליהם. היא סיפרה לו בחיוך. הוא נחרד והביע צער עמוק
וייאוש של חרטה, אך היא ביטלה זאת בהינף יד.
"עשינו מה שהיה בא לנו באותו רגע."
"לא היינו צריכים לעשות את זה," מחה.
"שטויות," אמרה והניחה ידה על שלו.
איתן פלט כמה מילות התנצלות ונס על נפשו. הוא רץ אל עבר הבקתה,
בכדי להטביע יגונו בשינה ולנסות לשכוח מכל האירוע.

משבא הבוקר, שב אליו הזיכרון. הוא יצא אל החוף להביט בים
וקיווה שיעשה מלאכתו נאמנה יותר מן השינה. הוא הביט בגלים
הקטנים וקינא בהם על חוסר הקשיים בחייהם.
"כמה פשוט להם," הרהר. "ישויות שנולדות מתוך מיזוג בין משבי
רוח ומערבולות תת קרקעיות וכל תפקידם הוא לזרום עד שהם כלים.
הם זורמים בשלווה, או קוצפים בהתלהבות. אין להם החלטות ולא
טעויות, לא דאגות ולא חרטות."

"הי - אתה," אמר קול מאחוריו. איתן סובב את ראשו וידע בדיוק
למי שייך הקול הבטוח והסקסי הזה. דנה עמדה שם וידיה על
מותניה.
"פגשתי חברה שלי כאן," אמרה ואיתן התפלל שזה לא יבוא. "קוראים
לה קרן," הוסיפה ופניה בחנו את פניו שלו, שלא יכלו להסתיר
כלום.
"אה...אני..." גמגם.
"איך יכולת?!" פניה ירקו אש. "יומיים עזבתי אותך ואתה..." לא
השלימה את המשפט.
"אני מצטער..." חיפש להסביר למה ולא הייתה בידו התשובה.
"זה לא מעניין אותי. לא רוצה לראות אותך יותר - חתיכת..." היא
פנתה אחורה בהפגנתיות וגבה בז לו בעודה מתרחקת ממנו.
איתן נשאר בגפו, אך לא להרבה זמן. קרן הגיעה אף היא אחרי שדנה
נעלמה מן האופק.
"חרא שכמוך!" זרקה לעברו וברחה משם.
"אבל אני לא רצי... זה בכלל... את... אני אמרתי לך ש..." רטן
לעצמו. הוא הביט שוב אל הים ונדמה היה לו שגם הוא זועף וגוער
בו. היכן שלא פנה, לא מצא נחמה. לאחר כמה ימים של סערת רוחות
החליט לחזור לארץ - אולי שם ישכח את הזיכרונות החדשים שהיו
אמורים להשכיח את הזיכרונות הישנים.

בבית קפה הוא יושב ובוהה באוויר - מחכה לבני. כבר חצי שנה לא
דיברו מאז גלית והנה התקשר אליו ולחץ שיפגשו לזמן קצר.
"גלית..." חשב איתן. "לא חשבתי עליה מאז שפגשתי את דנה."
"אהלן," בני מתיישב פתאום לידו.
"שלום," איתן נבוך מעט. "להזמין לך קפה?" שואל.
"לא," אומר בני ולוקח נשימה בזמן שאיתן לוגם מן הקפה שמונח
לפניו. "מאז שגנבת לי את גלית..." מתחיל בני.
"שמע, אני מצטער," איתן קוטע אותו וראשו של בני נע לאחור
בזלזול כאילו מבטל את הרצינות של איתן.
"מאז שגנבת לי את גלית מתחת לאף," הוא מתחיל שוב כשהוא שם דגש
כבד על המילה 'גנבת'. "אני שובר את הראש איך להחזיר לך," איתן
מפלבל עיניו לשמע הדברים. "אני באמת מצטער על זה. נשבע לך! היא
גרמה לי להתאהב בה והסתנוורתי. זה לא מצדיק את זה, אבל שתדע
שאני באמת מצטער." מתנצל איתן שוב, אך דבריו חולפים על פני בני
כלא נאמרו כלל.
"אז, רק רציתי לראות אם הצלחתי ולפי המראה המרופט שלך,
הצלחתי!" צוהל בני. איתן מביט בו בתמיהה. "אתה לא קולט, אה?"
בני צוחק ברשעות. "אז רק תדע לך שדנה וקרן מוסרות לך את זה,"
בני מראה לו את האצבע המשולשת.
איתן מתחיל לקלוט. "זה הכל היה מתוכנן?"
בני מניע ראשו לחיוב, מקמץ שפתיו ואישוניו נפתחים בשמחה לאיד.

"אתה?" שואל איתן.
"כן, אני!" בני קם ממקומו, מביט בו בזלזול ופולט איזה 'צאו'
בעוד הוא מסתלק עם חזה מנופח.
"הכל בגלל גלית..." חושב איתן. "היא שיחקה בשנינו! היא בכלל
עשתה זאת רק כדי לנקום בו על שבגד בה," הוא מעולם לא סיפר
לבני. לאחר שזה סילק אותו מחייו בבושת פנים, התוודתה גלית
שכאשר גילתה שבגד בה, החליטה להשיב לעצמה את כבודה ולפגוע בבני
באותה העת. לאחר שסיימה את הווידוי, סילקה אף היא את איתן
מחייה, בבושת גדולה עוד יותר.
 
איתן ממשיך לשבת ולהרהר כשלפתע, מונחת לפניו פתקה ובה רשום:
"עצום את עינייך!" שתי ידיים מאחור מגששות את פניו ובודקות
שעיניו אכן עצומות. כמה שניות לאחר מכן, שפתיו מתמלאות בשפתיים
לחות ונעימות, בעוד לשון משתרבבת אל ביניהן ומגששת אחר שלו.
הוא מתענג על הנשיקה - עיניו עצומות - ואינו חושב אפילו לפתוח
אותן. "בטח איזו חברה לשעבר," חושב לעצמו בגיחוך קל, שהרי הוא
מודע לכך שאינו מסוג הגברים שנשים זורקות עצמן עליו מבלי לשאול
רשותו.
פתאום מושכות השפתיים לאחור. שפתיו של איתן אוחזות בהן מתוך
ייאוש ואינן רוצות להרפות, כמו מרגיש הוא שהרגע הזה הוא חד
פעמי וככל שיארך, כך ייחרט במוחו ביתר שאת. השפתיים נכנעות
וממשיכות את המסע המופלא הזה בין גליי תענוגות. יד נשלחת אל
בין שערותיו ומלטפת את ראשו. הוא אינו זע מקומו ומתרפק על
הנועם.
שוב מתחילות השפתיים להירתע ואיתן נלחץ. עוד רגע, והכל יעלם -
אולי הוא בכלל חולם. עוד רגע יתנפץ אל המציאות המרה וישוב
לשכון בין נטולי האהבה ומיואשי הבדידות. הוא נלחם ואינו מרפה,
דבק בשפתיים המנסות להיחלץ. לבסוף, הן מצליחות לברוח ואיתן
ממשיך לעצום עיניו - מסרב לחזור למציאות ומעדיף להישאר בתוך
הרגע החלומי.

"אל תדאג, זו רק ההתחלה!" אומר הקול המלטף ואיתן מצטמרר. הקול
מוכר לו. האינטונציה הרכה קצת מבלבלת אותו משום שהקול זכור לו
באינטונציה אחרת לגמרי. הוא אינו מסוגל להביא עצמו לפתוח את
עיניו ונשאב למערבולת של פרצופים במוחו. "למי שייך הקול הזה
והשפתיים הענוגות האלו?" שואל את עצמו ואינו יכול עוד להמתין.
הוא פוקח עיניו.
"דנה!" הוא שואג בהתלהבות ולאחר שפגה זו, הוא מביט בה מבולבל -
לא מבין האם סלחה לו, או שמא היא רוצה להמשיך לענות אותו.
דנה מניחה את הטלפון הסלולארי שלה על השולחן ליד שלו, כמו מגלה
ארצות התוקע דגלו ביבשת חדשה ומצהיר עליה ככבושה בידיו. היא
מתיישבת מולו, מחייכת חיוך שובב, מביטה היישר אל תוך עיניו,
ומכריזה: "אתה שלי עכשיו!"

    -- אפריל   2004 --